כשאין אף אחד שיכול לעזור?
-
יום רביעי 20/6. יום קבלת התעודות. תעודה טובה למדי בעלת ממוצע ציונים 83.
הגעתי הביתה מוקדם והלכתי לישון.
אמא הגיעה מאוחר, לא הציצה בתעודה שעל השולחן והכינה ארוחת צהריים.
עד פה הכל טוב ויפה,
עד שכרגיל- התפתח ריב על מטלות הבית. "תפני מפה את כל הדברים שלך, בדרך" היא צועקת כשאני כבר בדרכי לחדר הכביסה.
"בסדר." לקחתי את התיק, הנעליים, והתעודה ושמתי אותם בחדר שלי.
-
יום שישי 22/6. ארוחת שבת אצל סבא וסבתא.
אחרי האוכל נשארנו בשולחן אני, אמא, סבתא ואחותי- שהתבכיינה כמה שהיא רוצה לבנות ציפורניים למסיבת הסיום שלה. "את בכיתה ו'" הזכרתי לה.
תסכימו איתי שהדבקת / בניית ציפורניים בכיתה ו' מוגזמת באותה מידה כמו נעילת נעלי ה-10 ס"מ שלי. היא התחילה לבכות שזה לא פייר, שהיא רוצה להדביק ציפורניים למסיבת הסיום, שכולן עושות את זה. "יודעת מה, הציפורניים האלה זה מה שאת רוצה לסיום כיתה ו'? בסדר. זהו?".
"תגידי תודה שאת מקבלת בכלל משהו. אני סיימתי י"א ואמא אפילו לא בקשה להסתכל בתעודה שלי" (די מוזר בהתחשב בעובדה שהיא אובססיבית לגבי הציונים שלי)
היא התחילה לעבד את מה שאמרתי ולתרגם אותו לפולנית. משמע- קראתי לה אמא מזניחה, לא משקיעה, לא אכפתית, לא דואגת וכו' וכו' וכו'.
"מעכשיו, כל מה שאת צריכה - תפני רק לאבא שלך. אני לא בתמונה יותר בתור אמא"
היא גם החליטה שאני לא יוצאת באותו יום. זה אומר שלא יצאתי? Hell no! יצאתי עד 4 בבוקר כמו גדולה, והיא לא אמרה על זה כלום.
-
יום שבת 23/6. יום ההולדת של אבא.
הבוקר התחיל סבבה.
קמנו וישבנו לאכול עוגה, לשתות קפה, צחוקים, דחקות ושטויות.
אמא בקשה את התעודה שלי,
"את בטוחה שאת רוצה לראות אותה או שזה מיותר בשבילך?" סיננתי כשהלכתי לחדר. התעודה שלי טובה. יש לי שיפור ממחצית א' לב' בממוצע של 8 נק' בערך, חוץ מבאנגלית. נדפקתי עם המגן וקיבלתי מגן 76. חוצמאנגלית- שיפור פלאים.
רפרוף קצר בתעודה ובמקום לשמוע "וואו איזה שיפור היה לך באזרחות" או "איזה ציון יפה קיבלת", המשפט הראשון שהיא הוציאה מהפה היה "למה כ"כ נמוך באנגלית?!".
וואט
דה
פאק.
אח"כ, אחרי הצעקות, היא גם החליטה שהיא לא תסלח לי בחיים על מה שאמרתי אז ביום שישי (ז"א, התרגום הפולני) אז אני אמרתי שאני לא אסלח לה בחיים על שהיא אמרה שהיא לא אמא שלי יותר.
אבא בא לחדר שלי, הייתה לנו שיחה ארוכה.
"אני לא מתכוונת לשבת על מאיות אבא. לא יקרה. השנים האלה של התיכון, הן לא יחזרו אף פעם! אם לא תתנו לי לצאת לצופים, זה לא יחזור. הריקוד? לא יחזור. כלום! שנה מכינה לפני האוניברסיטה זה מה שאני צריכה להקריב? אני אקריב! על חשבוני! אבל אתם חייבים לרדת לי מהגב בכל מה שנוגע לציונים, הציונים שלי טובים!" הוא הסכים איתי, חלקית, ואמר שאני ואמא צריכות לדבר בשקט. הוא הלך לנסות לדבר איתה אבל דקה וחצי אח"כ כבר אני שומעת אותה צורחת.
שאר היום עבר בפרצוף חצי חמוץ, היו הרבה אורחים אבל מתח באוויר. הרגשתי שזה עומד להתפוצץ.
-
יום ראשון 24/6. הבגרות בתנ"ך.
קמתי לבגרות. כשיצאתי להסעה אמא שלחה לי אסאמאס בהצלחה, השקט שלפני הסערה.
הייתה בגרות קלה רצח, חזרתי הביתה, הלכתי לישון, ראיתי סקינס והתחפשנתי עד הצהריים.
כולם חזרו מהעבודה ומבית ספר, וישבנו לארוחת צהריים. אני ואמא עדיין לא מדברות. "אני ישנה היום אצל קאשה, כל הבנות באות אליה.. שלא תגידו שלא אמרתי". "שלא תחשבי לרגע שאת יוצאת בלי לעשות את המטלות שלך!" שוב כעס, שוב עצבים, אני לא עומדת בזה! שוב ריב.
היא הלכה לישון.
עשיתי כביסה, מדיח, סידרתי תמטבח- הכל. פיקס.
סימסתי לסתיו, חמש דק' אח"כ הוא היה בחוץ עם האוטו ואני חיכיתי עם המזוודה שארזתי כבר בלילה הקודם. הוא הוריד אותי אצל דאבל די, חיכיתי אצלה עד הערב ואז נסענו לעיר כדי לתפוס אוטובוס למושב של קאשה. שתי בחורות ומזוודה ורודה. רק בדרך לקאשה אבא שלי התקשר לשאול איפה אני. כשהוא גילה שנסעתי בלי להגיד לאמא שלי הוא התעצבן והתחיל לצעוק עליי בטלפון. "אין מה לעשות, אני כבר לא יכולה לחזור היום. אני אחזור מחר". אז רבנו. זהו. סימסתי לאמא כי אבא הכריח אותי להודיע לה איפה אני נמצאת והנחתי לעצמי להתנתק.
אצל קאשה שתינו. פעם ראשונה ששתיתי. סימסתי לסתיו ב4 בבוקר שמלמדים אותי להוריד שוטים. היה לי חשוב משום מה שהוא ידע.
-
יום שני 25/6. טרום-יום הולדת.
קמנו מאוחר, ועד שהגעתי הביתה היה כבר 6. מחר לאמא יש יום הולדת ולי יש בגרות בביולוגיה שעוד לא למדתי אליה. היא לא הייתה בבית ואני למדתי עד 12 בערך. היא חזרה בדיוק כשסיימתי, הלכתי לישון בלי להחליף מילה.
-
יום שלישי 26/6. הבגרות בביולוגיה, יום הולדת לאמא, חזרות גנרליות. בום.
קמתי לבגרות. היא הלכה דווקא ממש סבבה. הגעתי הביתה מוקדם ומהר סידרתי את הבית (שחס וחלילה לא יהיו לה עוד סיבות להתעצבן עליי).
פתאום אחותי אמרה לי שלא משנה כמה אסדר זה לא יעשה לאמא יום הולדת שמח. "מי רוצה לעשות לה יום הולדת שמח? מצידי שתשב בחדר ותבכה כל היום העיקר שלא יהיו לה עוד סיבות לצעוק עליי!" "חתיכת כפוית טובה, היא משלמת לך על השיעורי נהיגה ועל ה..." "סליחה?! מה את דוחפת את האף שלך חתיכת חצופה בת 12? מי את שתנתחי לי את היחסים שלי עם אמא?!" עפו צרחות, אבא התקשר. "תני לי את הטלפון" אמרתי לה והיא התחילה ללכת למטבח כשהטלפון ביד שלה. "תני לי את הטלפון!" "יודעת מה?" היא שאלה, "קחי את הטלפון!" היא זרקה אותו עליי. הטלפון פגע לי ביד, נפל על הרצפה והתפרק. היא תצטער על זה.
הסתגרתי בחדר עד שאמא שלי חזרה.
הנחתי שאני אצא לצופים והיא לא תגיד כלום, היא הרי מתעלמת ממני באופן גורף. 4:02, אני בדרך לדלת עם התיק על הכתף "את לא יוצאת לשום מקום." רבאקקקקקקקקקקקקקקקק
הסברתי לה שצופים זה מחויבות, ואני מדריכה, זה כמו שהיא מורה ויש לה תלמידים. היא זרקה לאוויר את התירוץ הקבוע שלה בקשר לצופים "לא אכפת לי". התקשרתי לרשג"ד שלי מפוחדת למוות, ואמרתי לו שלא נותנים לי לצאת מהבית. הוא די רגוע יחסית למה שציפיתי לו. חזרתי לחדר ונשארתי בו עד שאבא שלי חזר. שמעתי ריבים, צעקות.. לאחותי יש היום חזרה גנרלית למסיבת הסיום שלה. חיכיתי עד שהשטח נקי, לקחתי את התיק שלי ויצאתי. לא ממש יודעת לאן.
מפה לשם הגעתי אל התימני, התפרקתי אצלו איזה שעה ומשהו ומשם עברתי לדאבל די. התקלחתי אצלה, התארגנו ויצאנו בערך ב22:00. במקביל נשארתי עם היד על הדופק בקשר למיקומו של סתיו שהיה אמור לחזור מהים. קצת לפני 23:00 הלכתי אליו. הוא היה כתף להתפרק עליה, תרתי משמע. הוא התעניין, תמך, שאל איך הוא יכול לעזור וכו', אבל אני רק רציתי להתרפק ולראות איתו טלוויזיה.
מבול של טלפונים הגיע קרוב לשעה 00:00. אמא, אבא, ודאבל די. אסאמאסים זועמים התקבלו מכל עבר. סתיו צפה בי מסננת שיחה אחר שיחה. "איזה אומץ.." הוא אמר והסתכל עלי בפליאה. זה לא מתאים לי.
אסאמאס מדאבל די הבהיר לי שאמא שלי מתכוונת להתקשר למשטרה במקרה שלא אענה לה. עניתי לשיחה הבאה. "מה?"
"איפה את?"
לא עניתי.
"אני אחזור הביתה עוד מעט."
"איפה את?!?!?!"
"אני אחזור הביתה עוד מעט."
"ירדן תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב, אבא בדרך לבית של סתיו עכשיו. הוא הולך לעשות לך כאלה בושות שלא תדעי מאיפה זה בא לך! איפה את?!"
שתקתי. לא רציתי לסבך את סתיו ופחדתי ממה שאבא שלי יכול לעשות במצב הזה.
"אני אצל סתיו ואני עוד מעט אבוא הביתה."
"את תצאי עכשיו החוצה!"
"ביי."
קמתי מהספה. הטלפון ביחד אחת, המפתחות בשניה.. התחלתי להסתובב בחדר אובדת עצות, מנסה לחשוב על הצעד הבא, איך אני יוצאת לשם? כיסיתי את הפנים בשתי הידיים וטמנתי את הראש בקיר. לא הצלחתי למנוע מעצמי מלבכות.
סתיו לקח אותי אליו ועטף אותי "די, די, יהיה בסדר.. די נשמה אל תבכי, יהיה בסדר אני מבטיח" "אני לא רוצה לחזור הביתה.." הידקתי את האחיזה שלי בו. זה היה רגע ארוך ולא רציתי שהוא יגמר אף פעם.
הוא ליווה אותי קצת וכשראינו את האוטו של אבא שלי זירזתי אותו שיחזור פנימה.
באוטו היה שקט. הוא לקח אותי לבית של דאבל די לקחת ממנו את הדברים. כשנכנסתי סימסתי לסתיו שכנראה יקחו לי את הפלאפון. שאני מצטערת, מודה לו על הכל ואוהבת אותו. כמובן שכשחזרתי לקחו לי את הטלפון. בערך ב1 נרדמתי.
-
יום רביעי 27/6. מסיבת סיום.
התעוררתי בשעה חמש כשאמא שלי נכנסה אליי לחדר. "קומי, זה לא בית הבראה פה!" בהיתי בה מבעד לשמיכה, מה היא רוצה מהחיים שלי? "תדעי לך שאתמול נכנסתי לפלאפון שלך. אני קראתי ששתית והתמסטלת! קראתי שרצית לצאת עם בחור מעל גיל 20! זאת הפולניה שאומרת לא? מה קרה? נסחפת עם הזרם?! אני עוד לא סיפרתי לאבא שלך כי זה היום של אחותך. וחסר לך שתהרסי לה אותו! אבל חכי, כשהוא יגמר! חכי! עכשיו עלי למעלה!"
פאק
פאק
פאק
פאק
פאק
פאק
פאק
פאק
פאק!
ניסיתי להדחיק. עשיתי כביסות, עליתי למטבח והתיישבתי. סביבי התנהל כל הבית ואני יושבת על כסא במטבח ובוהה.
בערך ב6 ורבע שחררו אותי ללכת להתקלח ולהתארגן למסיבת הסיום.
היינו שם מ7 עד 11. אני ואחי חיכינו בבית שאמא שלי תחזור, כי אחותי ואבא שלי היו באפטר פארטי.
התקשרתי לסתיו, וזה הקל עליי קצת. דיברנו 20 דקות בערך ושחררתי אותו לנוח כי יש לו תגבור מוקדם בבוקר. המשכנו לחכות לאמא שלי. מחכים מחכים והיא לא באה. היא לא בישלה כמה ימים או עשתה קניות אז אין כ"כ מה לאכול ואחי בוכה לי שהוא רעב. פתאום שמתי לב שלא אכלתי מ8 בערב של יום שלישי, כשאכלתי אצל התימני. מנסים להתקשר- לא זמינה. אני לא זוכרת את המספר של אבא שלי ואין לי את הפלאפון שלי. כמעט ב12 היא מתקשרת מהפלאפון של אבא שלי ואומרת שהיא באפטר פארטי ובלי פאלפון. אחרי שהסברתי לה שאחי מת מרעב, שאנחנו בלי דרך לתקשר איתם ושהיא אמרה שהיא מגיעה הביתה, היא אמרה שהיא עוד מעט תבוא. היא הגיעה ב12:30 והכינה מוקפץ. נרדמתי בסלון עם אבא שלי ואחי, התעוררתי מסיוט באמצע הלילה. לא זוכרת מה חלמתי.
-
יום חמישי 28/9 מה נעשה היום מה נעשה היום?
התעוררתי לקראת הצהריים. כולם יצאו. קצת טלוויזיה, קצת מחשב.. אני חייבת להשיג את הטלפון שלי בחזרה.
אבא כבר בסדר איתי, בערך. אמא עדיין לא מדברת איתי. אני חסרת אונים בלי המכשיר הדבילי הזה,
ואני לא יודעת אם אשרוד עוד ארבעה ימים עד הטיסה שלה.
wish me fucking luck.
מה עושים?!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מטר שישים ובמבה אדומה