מגיל 3 וחצי אמא שלי הגיעה לכל הופעה שלי.
אפילו בבית הספר.
אפילו הופעות סתמיות.
השנה זה השתנה.
התחלתי לנסוע לבד. גם לשיעורים וגם להופעות.
בפורים זה לא הפריע לי.
עכשיו מגיעה הופעת סוף השנה, בסניף המקומי ובסניף המרכזי.
בסניף המקומי ההופעה תתחיל בשעה 9, היום בערב, ואני מופיעה בריקוד סולו כי כל הלהקה שלי בסניף המרכזי. ריקוד חדש, על קצות האצבעות. בלרינה.
ודווקא היום,
הם לא יהיו שם.
אמא באירוע ואבא עובד.
לא יהיה מי שיעמיד חצובה עם מצלמת וידאו
לא יהיה מי שיכנס מאחורי הקלעים כדי להביא לי את הבקבוק ששכחתי בבית.
לא יהיה מי שיצלם בפלאש למרות שזה מסנוור אותי ומוציא אותי מריכוז.
רק אני,
ברשות עצמי.
וכל כך רציתי תמונות מהיום
כל כך רציתי תיעוד
כי היום זה לא סתם,
זה מיוחד
זה הבייבי שלי
אני לבדי, ואפילו החברים לא בטוח באים לראות.
סבתא תגיע, וכמה חברות של אחותי, וכמה תלמידות, וכמה חניכות-
אבל זה לא משתווה למשפחה ולחברים הקרובים.
אתמול כשדיברתי עם סתיו על המופע הוא הכריז שהוא לא מגיע.
זה לא מעניין אותו
הוא לא מבין בריקוד
אז זה סתם בזבוז זמן מיותר,
ממש כמו שאבוא לצפות בו משחק טניס.
"אני אבוא אם תזמין אותי" אמרתי,
אבל הוא עם הראש בקיר. זה די אכזב אותי, לא אשקר. למרות שאני קצת מבינה אותו.. 
-
אני לא אשרוד אם לא יהיה לי בקהל אף אחד לרקוד למענו, זה יאבד את הטעם.
קהל ותיעוד. זה מה שעושה את ההופעה שלי למוצלחת.
אני מקווה שזה יצליח גם היום. עם או בלי ההורים.
Y.
אולי סופסוף תהיה קרובה יותר למושג "בלרינה".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מטר שישים ובמבה אדומה