אנחנו עולים במעלית כמעט לראש הבניין, הוא יוצא ופונה בחדות לדלת צדדית, דוחף אותה בקלות. מאחוריה גרם מדרגות. הוא מטפס בקצב מהיר ואני נשרכת מאחוריו מתנשפת. קומה ועוד קומה, עד האחרונה. "דלת חירום" מופיע על הדלת שאנחנו יוצאים ממנה למסדרון נטוש. פתאום הגענו לגג.
"אתה חולה נפש" אני קובעת עובדה,
"אני לא נכנסת לשם" הפחד לעבור על איזה חוק גובר עליי ומוציא ממני את הצד הפולני שלי. הוא זרק איזה משפט שאיכשהו הצליח לשכנע אותי. אנחנו עומדים על הגג ופתאום תל אביב נפרשת לנגד עיניי.
מה אומר, תל אביב המוארת בשעת לילה מצליחה להגיע לפחות למותניה של ניו-יורק. המראה היה עוצר נשימה. טיילתי מקצה לקצה בולעת את הנוף בעיניי, החל ממטוס מואר מעלינו ועד עזריאלי שנדמה שאני יכולה לאחוז בכף היד. אני נשענת על המעקה והוא בא ונצמד עליי מאחורה. השיער מוסט, שפתיו על צווארי, הידיים שלו מתחילות לטייל על גופי-
אני כלי בידיו.
הוא מועך לי את החזה וחופן לי את התחת בתשוקה שהוא בקושי החזיק בתוכו מהרגע שנפגשנו. הסקיני ג'ינס שהוא תיעב כ"כ מופשל עם התחתונים עד הברכיים. אני רוכנת קדימה בשעה שהוא שולף קונדום השם יודע מאיפה.
כבר יום וחצי שאני משתוקקת אליו בתוכי, והוא לא מבזבז רגע.
ברגע שהוא נכנס לתוכי אני משחררת אנחת עונג, אלוהים כמה שהתגעגעתי לזין שממלא אותי לגמרי. (ושלא תבינו לא נכון, אני נהנית מלשכב עם סתיו, אבל הגודל והעובי עושים את שלהם).
הוא מזיין אותי כמו חיה, ואני נכנסת לשכרון חושים מהסיטואציה. הבריזר אבטיח, הגובה והנוף יחד עושים את שלהם.
הבגדים החדשים מוצאים את דרכם לרצפה המחוספסת של גג הבניין, ואני שעונה כנגד מעקה המתכת. לרגע עבר בי הפחד שמרוב העוצמה הוא יפול ואיתו שנינו ניפול אל מותינו. אבל הרגע הזה עבר כשהרגשתי את הזין הגדול שלו מחפש אחר החור השני. קאט. לא. הלאה.
"איפה ההורים שלך חושבים שאת?" הוא התגרה בי
"בקניון עם חברה" התנשפתי
"ומה את באמת עושה?" מניאק.
"מזדיינת על הגג בת"א" *טאח* ספנק על הישבן הימני. פלטתי צרחה והוא סתם לי את הפה.
כשהוא החליט שהג'ינס שלי מפריע לו הוא השכיב אותי על הרצפה ופתר אותי משאר הבגדים והנעליים. הוא נכנס אליי בכל משקל גופו. "עמוק יותר!" סיננתי.
עמוק יותר. מהר יותר. חזק יותר.
כשהוא גמר התלבשנו וחזרנו על עקבותינו לרכב שלו, מתחמקים ממבטם של האנשים במעלית ושל השומר. כרגיל, אני מחכה לאוטובוס האחרון שהוא עוד, אה כן- 10 דק'. הוא נסע (כרגיל) כמו מטורף, והגיע לתחנה חמש דקות לפני האוטובוס. בהיתי לרגע בשמשה הקדמית. "נו, למה את מחכה? יש לך עוד חמש דק'- רוצי" התעוררתי "רצה, רצה" הוא הגניב עוד נשיקה ואני יצאתי, סגרתי את הדלת ועמדתי שם עוד שניה-שתיים כשראיתי אותו נוסע. חיכיתי בתחנה כמה דק' לאוטובוס וכשעליתי התרסקתי מעייפות. כל כמה דק' התעוררתי מלחץ שהוא יעבור את התחנה שלי ואני אמשיך לאיזה חור שכוח אל אבל שרדתי את הדרך הביתה.
ללא ספק,
זה היה יום מנוצל.
[אי אפשר להעלות תמונה, אז תשתמשו בדמיון 
]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מטר שישים ובמבה אדומה