יש משהו בימי ראשון.
חיילים יגידו שביזות.
תלמידים יאמרו דיכאון של החזרה לבית הספר.
חלק מההורים יגידו הקלה מהילדים שבילו בבית כל הסופ"ש.
נוצרים יגידו שיש חגיגיות באוויר.
אני אוהבת את ימי ראשון.
בית הספר לא עמוס מידי והוא נגמר מוקדם, וככה אפשר לנצל את היום.
ועוד איך לנצל את היום.
את שני ימי ראשון האחרונים ביליתי בתל אביב.
הנסיעות שלי לתל אביב הן הדבר הכי ספונטני שקיים.
אני פשוט קובעת,
ונוסעת.
"נחש איפה אני?"
"אמסטרדם, יורדת על האש בראוני"
"קרוב אבל לא. עוד ניחוש?"
"קופנגן, בטן גב ומסיבת פול מון בלילה?"
"עדיין לא. צ'אנס אחרון"
"בור בעזה. שש בש עם החוטפים של גלעד שליט"
"on my way to T A"
"נשמע הרבה פחות הגיוני מהשאר"
"חחח וואלה? למה?"
"קטע כזה אצלך, לבוא פעם בחיים".
הפעם הפתעתי את דניבוי, ובאורח פלא שעה אחרי שהגעתי לתל אביב הוא כבר סיים לעבוד.
נסעתי עם דאבל די, שבנתיים הפכה לדאבל סי,
והוא הצטרף.
אחרי שגררתי אותו לעזריאלי והוא גרר אותנו לים,
נסענו אליו לארוחת ערב.
המצרכים על השולחן. כישורי הבישול של דאבל די עומדים למבחן והאייפון שלי עומד למות.
"אני הולכת להטעין את הפלאפון שלי אצלך"
"בסדר. אני אבוא איתך"
העיניים שלי נפערות בהפתעה ודאבל די מסתובבת אלינו ותופסת אותנו מתגנבים אל המסדרון.
"כן, לאן אתם הולכים?"
"להטעין את הפלאפון" הוא עונה בתמימות. כן בטח
אני נכנסת ומחפשת את המטען בתיק שלי, והוא לא מפסיק להפריע
נצמד אליי מאחורה ומנשק לי את עורף
"דני, אני חייבת להטעין את הפלאפון" אני מצחקקת והידיים שלו כבר מאתרות את הכפתור של הג'ינס שלי.
אחרי שהפלאפון חובר בהצלחה, פתאום הרגשתי רע בגלל דאבל די שיושבת במטבח, לבד, השותפים של דני בבית ואני פה.
"לא נעים לי מדאבל די" אני מצליחה לסנן אחרי שהפשיל כבר את המכנסיים והתחתונים שלי עד הברכיים.
"לזה.." הוא דוחף אותי קדימה כשאני נשענת על הידיים שלי, פותח מגירה ושולף קונדום
"קוראים קוויקי" אני שומעת את נייר הכסף נקרע והנשימה שלי נעצרת
שלוש.. שתיים.. אחת.. הוא ממלא אותי בבת אחת ואני משחררת אנקה מאופקת, בכל זאת - יש אנשים מעבר לדלת.
הוא מזיין אותי חזק
"לא חבל על דאבל די?" הוא מסנן
אני מהנהנת בקושי
"את רוצה שאני אפסיק לזיין אותך?"
"לא" רק לא זה!
"אז שתזדיין דאבל די"
"שתזדיין!" אני מתמלאת באופוריה ומתמסרת לכל חדירה שלו, חדה ומדויקת.
הוא זיין אותי קצר וקולע, ובכל זאת נשארתי רעבה לעוד.
כשיצאנו גילינו את דאבל די יושבת בסלון וצופה בטלוויזיה,
מבט אשם מרוח לי על הפנים ואני מרגישה שהלחיים שלי בוערות.
אנחנו מכינים ארוחת ערב (בסופה מתברר שאני מבשלת יותר טוב ממנה 
) ונוסעות הביתה.
יכולתי לבלות שם שעות.
אוף, כמה שאני אוהבת את ימי ראשון.
Y,
כל כך עצלנית בזמן האחרון!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מטר שישים ובמבה אדומה