התרווחנו על הספה במרתף שלו, צפינו בסרט.. ובסדרה.. ובעוד סדרה..
הוא ישב עם רגליים על השולחן, ואני שכבתי עם הרגליים עליו.
"אנחנו נדבר בסופו של דבר, או שרק נראה סרטים?" הוא שבר את השתיקה הכ"כ מביכה ששררה שם מאז שהגעתי.
"אפשר לדבר" הרגשתי את הגוש מתחיל לטפס בגרון, והתפללתי שלא ימנע ממני לדבר.
הרצתי לעצמי את השיחה הזו בראש שוב ושוב, וגם במהלכה כל משפט שהוצאתי מהפה אמרתי שלוש פעמים בראש.
"אוקי, אז עצרנו ב..." הוא פותח באייפון שלו את ההתכתבות הארוכה והטעונה מיום חמישי ומצטט: "אין לזה פתרון ובגלל זה זה כ"כ מתסכל, כוסאמק, קוף, קוף, קוף, קוף, קוף, סימן קריאה" הוא מחייך. אני מגניבה חצי חיוך ומלווה אותו בחצי אגרוף לעבר הכתף שלו, "די להיות ציני".
אנחנו מדברים ומחפשים פתרון למצב המוזר הזה שנקלענו אליו.
"מה את חושבת שצריך לעשות?" הוא שואל.
כבר סיכמנו שלנתק קשר יהיה כואב מידי לשנינו, ומתכונת ה"ידידים עם הטבות" לא ממש מוכיחה את עצמה. מצד אחד, אף אחד מאיתנו הוא לא "רק ידיד" של השני, ומצד שני- הוא מפחד להכנס חזרה לקשר המוגדר הזה כדי שלא נאבד אחד את השני. אולי זה תירוץ, אבל אני ידועה כנאיבית אז אני מאמינה לו.
הדמעות פורצות בשלב כלשהו כשרף התסכול מגיע עד מעל הגבות, ובגלל שחשוך ואני קצת רחוקה ממנו אני חושבת שאולי הוא לא ישים לב.
"Y?" הוא קורא. אני מנסה לענות אבל הקול לא יוצא, יש רק גוש עצום בגרון וראיה שהולכת ומיטשטשת עם כל דמעה.
"Y?!" הוא מזדקף לפתע ומתקרב אליי, "את בוכה? אל תבכי! די, די, אל תבכי!" המבט על הפנים שלו מראה אכפתיות... הוא מושך אותי אליו ומחבק אותי חזק חזק, ואני מניחה לעצמי לטבוע בחיבוק הזה.
אנחנו נשארים ככה קצת, הוא מלטף אותי ומגניב נשיקה על המצח. מפעם לפעם אנחנו נותנים לטלוויזיה להסיח את דעתנו. "על מה את חושבת?"
אני חושבת שאני אוהבת אותו, ואני רוצה להגיד לו את זה. ואני חוזרת על המשפט חמש פעמים בראש, לוקחת אוויר, ו- כלום. לא יוצאת מילה.
אז אני מנידה בראשי לשלילה ובקושי מצליחה לסנן "סתם..."
הוא לא קונה את זה. "נן, אני ממש יכול לראות את המחשבה עוברת לך בראש. יש לך פרצוף חושב" הוא הוסיף. "תגידי לי".
אני נושמת עמוק ואומרת מהר לפני שהגוש יטפס בחזרה- "אני חושבת שאני אוהבת אותך, אבל שזה לא ממש משנה".
לאורך כל הערב אני מנסה לפענח את הבעות הפנים שלו, אך ללא הצלחה. הוא עוטף אותי שוב, ראשו על כתפי "אוהבת-אוהבת?" אני מהנהנת. הוא מתנתק ממני לרגע, "את יודעת שאני מת עלייך..." הוא אומר ואני מריחה את ה"אבל" מתקרב.. הרי "אוהב" זה לא "מת". אבל הוא לא ממש מגיע. אני מרכינה ראש, לא מסוגלת להישיר את המבט אל עיניו. "אני פשוט מפחד שזה יתקלקל לנו. 'חברה' זה לא כמו עכשיו, זה להיות איתה במקרה הרע חודש, במקרה הטוב שלושה, ואז זה מתקלקל. אז למה להכנס לזה בידיעה שזה יהרוס?"
אני מגניבה חיוך לנוכח האירוניה שבדבר. "זה מה שחשבת גם בפעם הקודמת?" אני מתאמצת לשאול. "לא, ממש לא! זה תוצאה של בגרות, ונסיון טיפה.. בכל זאת, עברו שנתיים..".
אני חושבת שזה טיפשי שאם שניים רוצים אחד את השני הם לא יהיו ביחד רק בגלל העובדה שזה יגמר בסופו של דבר. צריך לחיות את הרגע. אני שותקת ומתרחקת ממנו טיפה. הוא משעין את מרפקיו על הברכיים ומרכין את הראש. "אני רוצה אותך. אין לך מושג כמה קשה לי להסתכל לך בעיניים עכשיו- אני מסתכל עלייך ורוצה לנשק אותך, אבל מחזיק את עצמי".
אני פונה לנעול נעליים וללכת, מניחה שקשה לו בחברתי.
"את הולכת??" הוא שואל בפליאה מהולה בצער. אני רוכסת את המגף הראשון, פונה לשני ואומרת "חשבתי שזה יקל עליך.."
הוא מתקרב ומתיישב צמוד אלי. "אל תלכי".
אני יושבת שם, ראשי שעון בין ידי, מגף אחד סגור והשני חצי על הרגל. בסופו של דבר אני חולצת אותם בחזרה ואנחנו נשכבים על הספה. אני מניחה את הראש על החזה שלו ומאזינה לפעימות הלב החזקות שלו. הוא מעביר את אצבעותיו על העורף שלי ועל הכתף החשופה, ובידי הפנויה הוא אוחז את ידי. קשה לי לנשום, ואני לא מסוגלת לדבר. נאלמתי דום, ומכאן לשם מתגנבת לה עוד דמעה חמקנית במורד הלחי.
הוא עוקצני, אין מה לעשות- ציניות עוזרת לו להתמודד. אני קמה בבת אחת ודוחפת אותו "די להיות אדיוט! אני מדברת איתך על מה שאני מרגישה!" הוא מסתכל עליי רגע ואומר שהוא מצטער. אני נותנת בו מבט ממושך ומצטערת עמוקות שאיני יכולה לנשק אותו.
"מה זה המבט המזלזל הזה?!" אני מתנערת ומבחינה בו מדבר אליי."זה לא מבט מזלזל" אני מופתעת על מה שהוא חשב. "זה היה מזלזל אחושרמוטה!"
"זה לא היה זלזול" אני מתגוננת
"אז מה זה היה?" הוא מסתקרן. אני חושבת לרגע אם זה ישנה משהו אם אניח את כל הקלפים על השולחן. "זה היה מבט של 'אוף, למה אני לא יכולה לנשק אותו?". הוא מביט בי לרגע, מזדהה, ואני חושבת מה יקרה אם נתנשק. אני חוזרת לשכב עליו, מניחה את ידי מתחת לסנטר, הפנים שלנו סנטימטרים ספורים אלה מאלה.
"אני חרמן מת". שנינו מגחכים. "זה לא פייר מה שאת עושה כאן". אני מפסיקה לחייך לפתע, משתהה על אותה מחשבה ממקודם, ורוכנת לנשק אותו.
לא עברה שניה מאז שהשפתיים שלנו נגעו, והוא מסיט את הראש. אני בתגובה הולמת באגרופי על חזהו ונכנעת לידיים שלו ששוב מחבקות אותי חזק.
"על מה את חושבת?" הוא פוצה את פיו אחרי דקה של שתיקה. "על כמה שאני מטומטמת" אני לוחשת שקול כ"כ חלש, שאני כמעט לא בטוחה שאמרתי את זה. "את לא מטומטמת" הוא אומר, אבל הדמעות שלי חושבות אחרת. "הי, הי!" הוא מתיישב ומישיר מבט לעיניי "את לא מטומטמת!"
המשך הערב מתנהל במעט מאוד מילים. אני שוכבת מעליו, הוא מחבק, מלטף, אנחנו אוחזים ידיים ומפעם לפעם מגניבים משפט.
בטלוויזיה יש סדרה על רוצח נשים. כבר בסרט שראינו קודם הוכח שאני לא מגיבה טוב לאלימות- וכך בכל פעם שהיה דם או מכות מסוג כלשהן, התחבאתי בחיקו ועצמתי חזק את העינים.
השעה הייתה קרובה ל3. "אתה יודע, זה לא חכם שאתה מראה לי סדרה על רוצח נשים כשאני צריכה לחזור הביתה אח"כ באמצע הלילה לבד." הוא מצמיד אותי אליו ולוחש "יש לי מניע נסתר".
"שאשאר לישון פה?" שאלתי. הרעיון להשאר איתו מכורבלת כך עד הבוקר בהחלט קסם לי. הוא מהנהן. "מצטערת.. זה לא יקרה.. הייתי רוצה, באמת, אבל אמא תהרוג אותי ואני גם צריכה לקום מחר מוקדם".
אנחנו נשארים כך, שותקים ומחובקים, עוד כשעה בערך ואז אמא שלי מתקשרת.
אליו.
אחרי כמה צעקות שחטפתי בגלל שהפלאפון שלי על שקט, היא מצווה שאחזור ומודיעה שיש גשם.
"היא כועסת?", הנהנתי קלות. "יש משהו שאני יכול לעשות?", אני חושבת טיפה- "תבוא איתי?" הוא מהנהן בשקט. אני מחייכת אליו ופונה לנעול את המגפיים. הוא קם ונעלם מחוץ לדלת כמה רגעים וחוזר עם מטריה שחורה גדולה. אנחנו הולכים ביחד הביתה, ולמרות שהוא מנסה לשכנע אותי לחזור לפחות שלוש פעמים, אני עומדת מולו בגבורה ומשחררת אותו בחזרה לביתו רחוב אחד לפני הבית שלי.
אם הייתי צריכה לבחור ציטוט אחד מהשיר הזה שיאפיין אותנו עכשיו,
רוב הסיכויים שלא הייתי מצליחה, כי הוא פשוט מדבר עלינו, בכל מטאפורה אפשרית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מטר שישים ובמבה אדומה
