"אני בחוץ", ההודעה מהבהבת על צג הטלפון ובשקט מופתי אני חומקת החוצה מהבית החשוך, סוגרת בשקט את הדלת.
אני משקיפה לצדדים, לוודא שהסטוקר כבר נעלם, ואז יוצאת מהשער. גבי עומד מולי במכנסי חאקי וטישרט, חתיך כרגיל. אני מדביקה לו חיבוק ארוך ונתלית על צווארו. "מאמי" ארוך מתלווה לחיבוק הזה ואז אנחנו מתנתקים ועולים בהמשך הרחוב.
אנחנו יושבים באוטו שלו, הוא במושב הנהג ואני במושב שלידו. הרבה זמן שלא ישבנו אחד על אחד, בשקט. לבד. בלי הפרעות.
באמת שהתגעגעתי.
אנחנו מדברים על החוויות שלו משנת השירות, ועל הסיפור שלי עם דור. בעיקר על כמה רע זה נגמר.
הוא מסתכל עליי במבט בוחן, חצי מרחם וחצי מבטיח-
"את תראי. יבוא יום ואת תמצאי גבר מדהים"
אני מחייכת במבוכה. כל הסינונים של דור עולים בזכרונותיי ואני מרגישה את הדאון הפנימי הזה בבטן. לפתע אני מתעוררת כשהוא מסביר שגם לו לפעמים יש רגעים שהוא סתם מסנן אנשים כי אין לו כוח אליהם. "אני אף פעם לא מסננת", אני משפילה מבט. "בכלל?" אני מנידה בראשי והוא ממשיך "אין בך טיפה של רוע.. זה מדהים"
משהו בזה מפריע לי, "קוראים לזה נאיביות יתר מאמי, זה לא כל כך טוב"
המבט שלו שואל ואני מוסיפה "למשל כשדור סינן אותי, המשכתי לחשוב שאולי הוא עסוק, אולי הוא לא רואה, אולי הפלאפון שלו לא תקין, אולי הוא ישן.. למרות שעמוק בפנים ידעתי שזה לא ככה- משהו בי המשיך לקוות שכן"
"ואז את אוכלת סרטים" הוא ממשיך בניחום "כן" אני משיבה, "איפה הוא? למה הוא לא עונה? מה עשיתי לו שזה מגיע לי?, סרטים נשיים טיפוסיים, אבל יותר נאיביים מהרגיל".
אנחנו עוברים לדבר על האקסית שלו, ועל בחורות. "ירדן, יש לך מושג מתי פעם אחרונה שהייתי עם מישהי?" הוא שואל ביאוש ומשעין את הכיסא אחורה.
"שבוע?" אני צוחקת. "חודש וחצי" הוא פוסק. אני מחשבת שניה לפני כמה זמן היה לי מישהו ואז נזכרת בדור, "בסדר. גם לי חודש בערך"
הוא תזזיתי ולא מפסיק לזוז, לוקח את הטלפון, מחזיר. פותח את התא הקטן הזה שבין הכסאות, מוציא את הארנק, מחזיר. משכיב את הכיסא, מרים אותו, עובר למושב האחורי, שוכב, יושב, מסתובב- אנרגיה מטורפת.
"איך זה שעוד לא אמרת לי שאני יפה?" אני מסננת בחיוך, כי אני יודעת שכל פעם שהוא רואה אותי עם פן הוא אומר שאני יפה. לפעמים זה עצוב שאומרים לי את זה רק כשהשיער שלי חלק.
"את באמת יפה היום" הוא עונה כשהוא שוכב על המושב האחורי ואני מסתובבת אליו. "אתה סתם אומר את זה כי אמרתי לך".
הוא מתקומם, "לא, לא.. באמת.. יפה בקטע של משיכה אפילו" אני מסמיקה קצת.
"בואי לידי" הוא קורא. "גבי, אתה מזמין אותי למושב האחורי?" אני קורצת בצחוק. "נו, בואי"
אני מטפסת ברווח של שני המושבים ואנחנו יושבים בשני קצוות המושב, אחד מול השני.
העיניים שלו מטיילות. עליי, על החלון, על ההגה, על התקרה. "מה קרה?" אני שואלת. הוא מוזר.
"סתם, לא משנה"
"נו מה, אני מכירה אותך מאתמול? גבי, מה קרה?"
"לא חשוב לא חשוב" המבט שלו ממשיך לנדוד ממקום למקום.
"מעצבן." אני מסננן ברוגז
"בואי" הוא מושך אותי לחיקו ומחבק אותי ואני עוצמת עיניים ומתרפקת על החיבוק. כשהוא עוזב את משעינה את המרפק על גב המושב ואת הראש על כף היד.
"את יודעת, אתמול דיברתי עם ידידה מהשנת שירות והיא אמרה לי שאם אתה מתנשק עם מישהו אז אי אפשר לחזור להיות ידיד שלו"
אני צוחקת, "אנחנו הדוגמא הכי טובה לזה שזו טעות"
"אני יודע.." הוא משתתק לרגע. "והקטע הוא שתמיד יש משיכה.. נגיד עכשיו, יש משיכה מינית"
אני מרגישה את הלחיים שלי מאדימות ולוחשת במבוכה "מה רע במשיכה מינית?"
הוא בוהה בי. משתהה. "עכשיו לדוגמא אני רוצה לעשות ככה" הוא אומר ורוכן אליי, ידו על העורף שלי, מצמיד אליי נשיקה קצרה וחושנית.
הוא מתרחק, אנחנו יושבים אחד מול השני. אני מביטה בו במבט קצת המום וקצת שואל, ושניה אחר כך אנחנו מתקרבים זה לזה ומתנשקים.
זה קצת מוזר לשנינו, כי עברה יותר משנה מאז אותו קטע בנינו, אבל ה"מוזר" נדחק עמוק באיזו פינה חשוכה. הוא משכיב אותי ומנשק אותי, יורד אל הצוואר והחזה, הלב שלי קופץ כשהוא מרים לי את החולצה. אני מתחרמנת עם גבי. תת ההכרה שלי צועק, ואני מנמיכה לו את הווליום. זה כל כך מוזר! אז, פעם, הכי רחוק שהגענו זה שהוא תפס לי את התחת, ופתאום הלשון שלו מלטפת לי את הפטמה. אני מבולבלת ולא בטוחה שאנחנו אמורים לעשות את זה אבל אחר כך, כשהיד שלי אוטומטית מגששת בעקבות הבליטה שלו במכנסיים, אני מבינה שהגוף שלי בשלו. ואני נותנת לו צ'אנס.
כשאנחנו מסיימים השעה כבר 5 בבוקר בערך, בטלפון שלו נעלם ואנחנו הופכים את האוטו כדי למצוא את הגלאקסי חסר הסוללה שלו. כשהוא מוצא אנחנו יוצאים מהאוטו, אני מחבקת אותו חיבוק חזק חזק ולוחשת לו לילה טוב. הוא מניע כשאני נכנסת בשער ונוסע בדיוק כשאני סוגרת את הדלת מאחורי.
אני מתגנבת בחזרה לחדר של ציצי, היא וקאשה במיטה, ישנות עמוק. אני נדחקת ליד קאשה, נטולת שמיכה, ונרדמת כמעט מיד.
-
Y,
שלא שמה לב והייתה עם שלושה בנים בשלושה ימים, ומבטיחה לספר לכם על זה. אולי פעם אחרת.
ביי חברים, נתראה אחרי פולין.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מטר שישים ובמבה אדומה
) ונוסעות הביתה.