simply Y

את במבה

ואת אדומה.

...

..

את במבה אדומה!

דווקא כשנגמר העומס,

אני מתחילה להתפרק.

הולך להיות יום ההולדת הכי גרוע בעולם,

אני מרגישה את זה בבטן. חוץ מלקום להדריך ב5 וחצי בבוקר ולנסוע לטיול בצפון במקום לחגוג בבית כמו שצריך, 

קיים עניין המסיבה. אני אצטרך בערך 700 ש"ח כדי לכסות את ההוצאות, עד כה שילמו 0 אנשים.

כולה עשרה שקלים, תהיו אנשים טובים ותשלמו רבאק! 

שבוזה מתמיד,

Y

הבגרות בתיאטרון עברה בשלום, הגישו אותי על מגן 100

האירוע של אחותי עבר ביתר הצלחה, כולם חוץ מגבי הגיעו והיה שמח לגמרי! 

יום ההולדת ה-17 שלי מתקרב בצעדי ענק, ואיתו גם טיולי הפסח והמסיבות של החופש

העניינים עם סתיו יציבים בנתיים, בלי עין הרע. 

בקיצור, המצב סבבה, אני מרוצה :)

ובכן, קצת יותר מחצי שנה עברה מאז צללתי בחזרה אל תוך עולם הבלוגים האכזרי. 

אכזרי אני אומרת? ובצדק, לדעתי. 

אני חושבת שיש סיבות ברורות שמובילות אדם לפתוח בלוג:

ראשית- הוא רוצה לפרוק דבר מה שאינו יכול לפרוק בסביבה הטבעית שלו: רגשות, מילים, ציורים, סודות, צילומים, כישורים מיוחדים שהוא רוצה לחלוק,

וכמובן- הוא חולם לקבל עליהם הערכה. 

אני מאמינה שאני לא הייתי הראשונה שכאשר פתחה בלוג חלמה שהבלוג שלה יעניין בן-לילה אלפי קוראים, ורשימת העוקבים תעלה מיום ליום. אבל ציפיות לחוד ועובדות לחוד.

ישראבלוג מוצף בעשרות, מאות, אלפי, ואפילו עשרות אלפי בלוגים (אין לי באמת מושג.) - לרוב, הם חולקים את אותם 10-20 נושאים משותפים. התוצאה? לכל בלוג יש המון מקבילים אליו. 

ונכון, "Lili45" לא דומה אפילו במעט ל"מלנכולית בשקל" (שמות אילוסטרטיביים בלבד), אבל הבלוג שלהם דומה מידי, לא מחדש מידי, לא פרובוקטיבי/מיוחד מידי, לא פורץ דרך מידי ובקיצור- מספר האנשים שיחשפו אליו בחודש, חצי שנה, שנה הראשונים, או אפילו בכלל- יגיע במקס' מקסימום ל1000. 

יש שיגידו חשיפה מספקת, 

אבל אם נצרף לזה את העובדה שהן יקבלו תגובה וחצי על פוסט אחד מתוך חמישה עשר, ולא תמיד זו תגובה מתעניינת/תומכת/מבינה למה שנכתב- אני משווה את זה ללדבר אל הקיר.

אני חושבת גם שאין בלוגרים רעים,

ויש בלוגרים שבונים לעצמם מן "רשת חברתית"- מבקרים בבלוגים קבועים, מגיבים, אפילו מתכתבים במייל או במסנג'ר, אבל זה תמיד נשאר אותו מעגל. 

מודה באשמה, גם אני לא ממש משוטטת בבלוגים חדשים ונאמנה לרשימה המכובדת של הבלוגים הקבועים שלי, וזה קצת חבל. 

חלק בוודאי חושבים שהכל קשור לטיימינג, למזל או לאיזשהי טכניקה, כי הרי כדי לקבל מקסימום צפיות / תגובות / חשיפה לקטע שלך יש חוקים לפרסומו-

*הוא צריך להיות מפורסם מי אחרי חצות, או מוקדם בבוקר, כדי שהרבה אנשים יספיקו להכנס לבלוג שלך עד היממה הבאה 

*צריכה להיות לך כותרת מעניינת שתשאב את הקורא דווקא לפוסט שלך ולא ל19 האחרים שמופיעים באותו עמוד (לרוב היא תהיה קשורה לסקס או למשחקי מילים, או שהיא תהיה מצחיקה) 

*אם אין כותרת- עלייך להיות מספיק "מפורסם" או להחזיק רשימת קוראים קבועים מכובדת וארוכה, שיקראו בכל מקרה.

והרשימה עוד ארוכה.

גם אני עצמי חוטאת בכל מה שהזכרתי למעלה, 

מהמילה הראשונה ועד עכשיו.

אבל תחשבו לרגע,

 הרי אתם לא כותבים בשביל שאתם תהיו היחידים לקרוא (אני כותבת בשביל עצמי, ויש עוד המון כמוני, אבל תמיד טוב וכיף לדעת שיש עוד אנשים שמתעניינים בדעתך), ואם לא פורקים רגשות כדי לא לקבל חיזוק או מילה טובה.

כמה אנחנו סגורים בבועה של עצמנו? 

וכמה אנחנו מפרגנים ונחשפים לבלוגים אחרים?

פתאום קפץ לי לראש המונח "זונת לייקים".. מעניין איך אפשר לקשר אותו לעניין.

Y

אז נכון, 

האריכו לנו את חופשת הפורים

ניצלתי את זה ללמוד? להשלים חומר? לסיים את התיק בימוי? 

חלילה!

כמובן שחיכיתי עד היום ב8 וחצי בערב, ויש לי בערך עוד עשרים דקות לסיום.

לעומת זאת,

במקום להרקב בבית לבד, 

ניצלתי את הימים האלו כאקסטרא חופש- יצאנו בכל יום, והייתי עם דאבל די בערך 24 שעות ביממה.

נוסיף לזה חוויות מקלחת אצל סתיו, ואולי אפילו היה קצת משתלם לקום מהאזעקה בשעה 9 וחצי בבוקר!

מה המינוס? 

אני מפסידה חזרות לבגרות, והרבה. 

מחר מתחילים מרתונים עד 6 בערב. ווהו!

וכמובן שמרפי החליט להיות מקסים מהרגיל ולקלקל לי את המדפסת בעמוד 4 מתוך 9. 

תודה.

תסלחו לי, אני כבר מתפזרת

הגיע הזמן לישון.

לילה שקט חבר'ה, לילה שקט. 

אני עמוסההההההה!

הרגע,

ממש הרגע, 

חזרתי הביתה אחרי שלא הייתי בבית מ8 בבוקר.

לא אתחיל לפרט כי אני גמורה,

אבל בין לבין הייתי אצל סתיו והיה משהו קטנטן שרציתי לציין..

באזור אחת בלילה ירדנו למטבח, 

אני שתיתי אשכוליות והוא אכל שניצל [כן, הוא היה רעב מסתבר] וישבנו לראות טלוויזיה..

בתכנית הראשונה עוד שרדנו

כשהתחיל סיינפלד הוא כבר התחיל לנקר.

שלוש פעמים אמרתי שאני חושבת שכדאי שאני אלך, ובשלישית אפילו כבר קמתי לקחת את הנעליים שלי.

הוא תפס לי את היד, "אל תלכי. אני ער."

זה כמעט היה משכנע לולא אחרי חמש דק' הוא היה נרדם שוב. הפעם לא חיכיתי לאישורו, בשקט בשקט נעלתי את הנעליים, רכנתי לעברו ארוזה ומוכנה לדרך ולחשתי שלדעתי יהיה לו עדיף לעבור למיטה.

הוא היה כ"כ מופתע ולא הבין מתי ואיך הספקתי להביא ולנעול את הנעליים ואת הדברים.. והוא אמר שהוא בכלל לא ישן. אבל בכל זאת הוא ליווה אותי לדלת ונפרדתי ממנו בנשיקה.

3>

-

הרבה קודם לכן, כשרק באתי אליו,

היזיזה הקודמת שלו התקשרה. 

"סתיו?"

"כן?"

"אתה בבית?"

"כן"

"אני באה אלייך"

"לא!"

"מה? למה לא?"

"אהה.. אני עייף.. אני הולך לישון"

אני צריכה להיות מוחמאת שהוא מעדיף להיות איתי מאשר עם כולם, בעיקר מאשר איתה.

אבל למה בהסתר?

-

בכל מקרה, אני אשאר עם טעם טוב מהיום העמוס והיעיל פלוס הזה, בתקווה לקום מחר עם כאב גרון טיפטיפה יותר דומיננטי שיזכה אותי בשעות שינה נוספות במקום ללכת להדריך בפורימון.

[עריכה:

14:29.

למה ייחלתי לכאב גרון?!?!?!?!?!

לפחות נשארתי בבית להשלים שעות שינה.]