אז את עצמאות אני אסכם במשפט שניים- חרשתי את כל ת"א, ניצלתי כל דקה, לא ישתי בלילה והלכתי לים בבוקר, עשיתי שטויות רצח, או כן, וגם את DannyBoy. ובקיצור- העצמאות הכי טוב בעולם. Ever.
*כתבתי חצי פוסט ואז האינטרנט הלך וזה לא שמר כלום. אני שוקלת אם יש לי עצבים לכתוב מחדש. טוב נו.*
לנושא לשמו התכנסנו.
בפעם הראשונה שנכנסתי לבלוג של דניבוי לא כ"כ עיקלתי את מה שהלך שם. אפילו הרגשתי אשמה על זה שקראתי-
זה היה קצת כמו לצפות בפורנו, רק שהוא בתוך הראש שלך.
אבל היה שם משהו שגרם לי להמשיך ולחזור. לא ברור מה. אותו משהו שגרם לי להוסיף אותו למועדפים, לעקוב אחרי הפוסטים באדיקות ו... [יושלם בהמשך].
ואז החלטתי לפתוח במחקר קטן,
ולגלות מי זה אותו דניבוי, ואיך לעזאזל הוא עושה את מה שהוא עושה?
התכתבות קצרה, בת ארבע הודעות בלבד- בה הבהרתי ש20+ זה מעבר לתחום שלי. (באותו רגע, האמת, גם האמנתי שזה מעבר לתחום שלי)
עברנו מהמייל למסנג'ר, לאסמסים, ולוואטספ.
אני, כמו ילדה טובה שחונכה לא לקחת סוכריות מזרים, לא חשפתי יותר מידי פרטים.
הצגתי את עצמי בתור ירדן, וסיפרתי דברים לא מסגירים. בכל זאת, אני לא מכירה את הבן אדם.
תחקרתי אותו והוצאתי כל פיסת מידע
בעוד הוא דלה ממני רק "שם", תמונה חתוכה ומספר פלאפון, הצלחתי אני לקבל שם, מקום מגורים, מספר טלפון, גיל, מקום עבודה, ועוד ועוד.
נדמה לי שדניבוי הרגיש אשם לחלל ילדה טובה כמוני,
שכן הוא טען כמה פעמים שהוא מחליט לאמץ אותי בתור אחותו הקטנה-
ואני לא חושבת שהוא חולני עד כדי כך שהוא יזיין את אחותו.
למרות זאת, הגיעו דיבורים על מפגש ויום העצמאות הקרב ובא קרץ לי כהזדמנות מצוינת, הואיל וחגגתי את עצמאות בת"א.
אז עצמאות הגיע, ואיתו אני הגעתי לעיר הגדולה.
נשארתי עם היד על הדופק, או בעצם על הוואטסאפ, והתעדכנו במיקום אחד של השני במשך כל הלילה.
המפגש המיוחל הגיע רק קצת לפני חמש בבוקר, כשהגעתי לכיכר.
הוא היה ריק פרט לקבוצת אנשים שישבה שמרכזו, וכמה בודדים שטיילו באזור.
התקשרתי אליו. כמה מטרים ממני עמד בחור מקריח ולבן שבדיוק דיבר בטלפון, התפללתי שזה לא הוא.
כשהוא ענה ולא היה תאום בין המילים לתנועות השפתיים של הקירח המפחיד, הוקל לי. התחלתי לצעוד לכיוון נקודה ששנינו אמרנו שאנחנו רואים.
כשהסתכלתי על הצד השני של המקום ראיתי בחור שחום מתקדם לעברי, ומדבר בפלאפון.
"זה אתה? עם הסגול? זה סגול נכון?" פקפקתי לרגע ביכולת הראיה שלי, אבל בגלל שהיינו היחידים בכיכר כולה שדיברנו בפלאפון, לא היו הרבה ספקות לגבי מי זה מי. ככל שהתקרבנו סף הסקרנות עלה. "מתי אנחנו מתכוונים לנתק?" הוא שאל. "אמ.. עכככככשיו!"
לא ידעתי כ"כ מה עושים. ללחוץ לו את היד? חיבוק? נשיקה? שלום רשמי?
היה שם שלום קצת מחורבש אבל הגיע הרגע. הוא הציג אותי לחברים שלו והלכנו לדרכינו.
בחנתי אותו לרגע.
גבוה, שחום, נראה לא רע, ובכל זאת דמיינתי אותו שונה לגמרי. פתאום הרגשות המעורבים האלה של "מה לעזאזל את הולכת לעשות עם בן 20+?!" החליפו את עצמן ב"בקטנה, אנחנו בסה"כ נדבר".
אחרי קצת הרבה הליכה מצאנו את האוטו שלו ונסענו אליו הביתה.
"חברות שלי לא מבינות איך אני לא מפחדת."
"את לא?"
"לא. בכלל לא"
"מה לעזאזל לא בסדר איתך?!"
האמת, טיפה הפחיד אותי. אבל לא המפגש. העובדה שהוא נוהג אחרי 2 בירות.
הגענו, עלינו אליו הביתה וזכיתי לפגוש את ג'יי הגדול וג'יי הקטן.
"מי אלה ג'יי וג'יי? כלבים? חתולים? שותפים?"
הוא הסתכל עליי במבט הכי מתאפק-לא-לצחוק שיכל, "שותפים!"
מה לעשות שג'יי נשמע כמו שגם של חתול? -,-
דירה חמודה, מטבח, סלון, ערימות של DVD על הטלוויזיה ומסדרון קטן לחדרים. נחמד.
חדר, אור מעומעם, דניבוי שוכב על המיטה ואני יושבת מולו ישיבה מזרחית.
אם הייתם מספרים לי שאכלל בסיטואציה כזאת לפני שבועיים הייתי צוחקת עליכם ושולחת אתכם לאברבנל.
ובכל זאת אני שם. איך?
דיברנו בערך חצי שעה על כל מיני דברים. אני בעיקר טענתי שהוא מצטייר בבלוג בתור דמות קצת יותר בליינית ומטורפת ופחות רגילה -
הוא לא הסכים לי להשתמש במילה "חנון".
"אני ממש לא כזה"
"טוב, אתה צריך להוכיח שאתה לא חנון" חתמתי את הנושא בתמימות מפליאה, אני באמת בטוחה שאפילו בתת מודע שלי לא הייתה שם רמיזה מינית.
ואז הוא נישק אותי.
וברגע שהוא נישק אותי ה"רק נדבר" הפך ל"זין על העולם, לא באתי עד לפה בשביל לדבר".
הוא השכיב אותי על המיטה והתחיל לנשק אותי בצוואר, הבגדים מהר מאוד מצאו את מקומם- על הרצפה.
הו, אלוהים, ברגע שהוא הדרים והתחיל לשחק עם הלשון שלו שם למטה הבנתי כמה סתיו אפס ואם אני אי פעם אוכל להיות איתו שוב בלי להתאכזב.
השתוקקתי אליו בתוכי. אבל לא הייתי צריכה להגיד שום דבר. הוא הפסיק והוריד את המכנסיים,
הוציא קונדום מאיזה סטוק שיש לו ליד במיטה ונכנס אליי. הוא זיין אותי כ"כ עמוק שהייתי בטוחה שעוד שניה אני עומדת להתפוצץ, הרי לסתיו אין כ"כ גדול והנסיון המיני שלי בערך מסתכם בזה.
הזכרון מעורפל קצת, אבל אני זוכרת שהוא זיין אותי בערך בכל צורה שאני מכירה. דאמט זה כאב. זה כאב ועדיין רציתי עוד,
ולאף אחד מאיתנו לא נמאס.
"איזה יפה את כשכואב לך" הוא לחש לי באוזן והדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו זה איך לעזאזל אני יפה במצב כזה?
דניבוי אוהב להשתמש בכח. הוא משך קצת בשיער והפליק קצת בתחת, אפילו ריתק לי את הידיים. אבל לא היה אכפת לי. זה מצא חן בעיניי. כל עוד זה לא אלים, קצת כח לא עשה רע לאף אחד.
הוא גמר, ואחרי חמש דקות - עוד סיבוב. קונדום יורד, קונדום בא.
שלוש- ארבע פעמים, אני כבר לא זוכרת. אני רק זוכרת שכשחזרתי עליתי במדרגות ברגליים רועדות והתרסקתי למיטה מרוב עייפות.
"יש לך את אחד התחתים הכי יפים שעברו פה". אם מישהו אחר היה אומר לי את זה הייתי נותנת לו סטירה, אבל בגלל שזה דניבוי לא ציפיתי ליותר. אף אחד לא החמיא לי על התחת עד עכשיו, אז פאק איט- אם ישלי תחת יפה יותר מלרוב הבנות שהיו עם דניבוי (והיו הרבה כאלו) אני מרוצה.
אחרי שעתיים (!) הוא הסכים להסיע אותי חזרה.
עצרנו שני בניינים מהמקום בו ישנתי. הודיתי לו על הנסיעה, הפגישה וכו' ונפרדנו בנשיקה.
כשבאתי לסגור אחרי את הדלת, התכופפתי לרגע כדי לראות אותו.
"אגב, לא באמת קוראים לי ירדן"
דלת נטרקת
עליתי למדרכה
הוא נסע.
אז מה דניבוי, אין לך איזה פרויקט לסיים?
-
עריכה 28/4, 14:28
כשקראתי את הפוסט האחרון של דניבוי, זה עם הכתב יד,
יצא לי לעבור על התגובות.
משהו ששמתי לב אליו-
אנשים שפוגשים בו לראשונה מזדעזעים, ממש כמו שאני הזדעזעתי.
אבל דניבוי לא פראייר, הוא מחזיק צבא של בחורות שמגינות עליו ומגנות את השאר.
ובלי לשים לב, אפילו אני חיילת בצבא הזה.
קהילת ה"ללא שם" שהוא עצמו לא שם עליה, מותקפת מכל הכיוונים בידי בלוגריות צעירות שכ"כ התרגלו לתופעה שהן לא שמות לב שמשהו פה מסריח.
הוא באמת חולה מין. ולנו לא אכפת.
האם הגיע הזמן להתעורר? או שנרשה לעצמנו להמשיך ולהשאב לתופעת הדניבוי?
דמאט. הדגשתי לך הרבה יותר מידי תשומת לב ומחשבה. המוח שלי פועל יותר מידי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מטר שישים ובמבה אדומה
