יומן מסע

אני כל הזמן מוציאה עליו את הצעבים וזה הכי לא מגיע לו, הוא הכי מקסים בעולם ובאמת אוהב אותי.

ותמיד ככ מנסה לעזור ולתמוך, ואין שום דרך אחרת להגדיר את זה או ליפות או להסביר את זה אני פשוט מוציאה עליו את העצבים, הכעס והכאב, ולא בדרך נעימה.

אני תמיד קולטת את זה רק אחרי, ואז ככ מצטערת ומרגישה ממש רע עם עצמי.

אבל אני תמיד שמה לב רק אחרי.

אני מרגישה שלא מגיע לי מישו כמוהו. שזה לא פאייר כלפיו.

נכון שמה שעובר עלי זה ממש לא אשמתי, אבל אלה החיים שלי והוא ממש לא חייב להתמודד עם כל זה, בטח שלא עם כל המצבי רוח הנילווים לזה.