השנה סיימתי תיכון והמגמה שלי הייתה תקשורת, במסגרת המגמה התחלקנו לקבוצות של 3-4 תלמידים והיה עלינו לצלם לערוך לביים ולהפיק סרט תיעודי עורך הסרט היה אמור להיות בסביבות ה 13 דק שזה אולי נשמע קצת אבל זה המון המון עבודה.
הקבוצה שלי ואני בחרנו לעשות את הסרט שלנו על התמודדות שלי עם החרדה מהניתוחים, הסרט יצא מאוד מוצלח, בהקרנה כולם נעמדו על הרגלים והיה מאוד מרגש..
לפני כמה ימים נאמר לי שהסרט הולך להתשתתף בתחרות של סרטים ארצית בחיפה.
אני מאוד מאוד מתרגשת והאמת לא ככ אכפת לי אם אזכה עצם הכניסה לפסיטבל ולתחרות מרגשים אותי, ברור שאני אשמח אם אזכה אבל עדין ....
זה גם הולך להיות מביך מצד שני כי רוב האנשים לא עושים את הסרטים על עצמם ולראות את הפרצוף שלי על מסך ככ גדול כשאני לא מכירה כמעט אף אחד מהנוכחים והשופטים זה דיי מלחץ בלי קשר שלהיפשפט על העבודה הזאת שהיא באמת הייתה הבייביי שלי המהלך השנה השקעתי בסרט את כל הנשמה זה קשה לשמוע דעה מקצועית ולא רק של המורים או של הבוחנים של הבגרות ...
בהצלחה לי (יש עוד חודש עד הפסטיבל)
כבר פירסמתי את הפוסט ואז ניזכרתי במשהו ממש נחמד שקרה לי עכשיו שאני רוצה לזכור ולשתף:
לא יצא לי ולחבר שלי להיפגש דיי הרבה זמן, וקבענו שנצא היום מוקדם כי אנחנו תמיד יוצאים דיי מאוחר והוא רוצה לקחת אותי לפארק שבלילה מתמלא, בקיצור קבענו מראש שנצא מוקדם.
והיום חברות שלי התקשרו אלי ואמרו לי שהן נוסעות לבקר חבר ממש טוב שלנו שעושה שנת שירות בתל אביב והיה לו יום הולדת לפני יומיים, זה דיי התנגש עם הפגישה עם חבר שלי, את שניהם לא ראיתי הרבה זמן ושניהם חשובים לי.
התקשרתי לחבר שלי והוא אמר לי מה פתאום לכי תפגשי איתם מזמן לא ראית אותו אני אבוא לקחת אותך אחרי זה משם ונצא אחרי זה, זה ממש ריגש אותי לראות שהוא לא עושה לי פרצופים והוא זורם איתי ובאמת אכפת לו ממני, ותאכלס ? הוא שם אותי לפניו במקרה הזה, זהו זה משהו קטן אולי אבל מבחינתי זה ענק !
תאכלס ? יש לי מה ללמוד ממנו בעיניין הזה של הזוגיות ... (:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
