פוסט פריקה.
הרבה זמן לא כתבתי, עבר עלי המון. וזאת גם הסיבה שלא כתבתי- עומס.
נתחיל מיום ראשון- ביום ראשון מה שקרה זה שלא דיברתי איתו כבר יותר משבוע ומשום מה למרות שהוא דפוק הוא היה לי חסר, אז התקשרתי,
אמרתי לו שמההתחלה היחס שלו אלי לא היה כזה טוב, אבל אין מה לעשות הוא היה איתי בתקופה של הניתוחים והאישפוז והוא תמיד יהיה חלק מזה, גם אם הוא יחסום אותי בווצאפ וימחק מהפייסבוק. אבל מצד שני הוא מגעיל.
הוא אמר שיצאתי ילדה קטנה .. לא משנה .. החלפנו נושאים ודיברנו על כל מיני שטיות.
אני אסכם- הוא מניאק, והוא אמר לי דברים שכל בן אדם שפוי היה כבר ממזמן מנתק לו. אבל משום מה אני עדין רוצה לשמור איתו על קשר. לא יודעת מה ככ דפוק בי.
יום שלישי- ביקורת בבית חולים. צריכה לעבור עוד ניתוח. רוצה למות.
יום רביעי- יום לפני הבגרות המעשית בתקשורת, לא סיימתי לערוך, נישארתי בבצפר עד פאקינג 2 בלילה וערכתי.
יום חמישי- קמה עייפה מתה לבגרות, עורכת. הסרט יצא מהמם.
הבוחנת הזילה דמעה! בקיצור חוץ מחברי הקבוצה שלי (שלא ממש עשו משו ובגלל זה אני ממש עצבנית אליהם) הכל היה טוב מאוד, ויצא סרט ממש טוב, קיבלתי המון מחמאות מכולם . ואני מניחה שזה לא הסוף.
התקשרתי אליו היום (לא דיברנו מאז יום ראשון), היה לו מצברוח רע, אבל זה לא היה בקטע של להיות מגעיל אלי או לא נחמד כי כשהוא רוצה להיות מדעיל אלי הוא מתנהג אחרת, אני כבר מכירה את המצבי רוח שלו, הוא סתם מדוכדכך...
אני חושבת שהוא כן רוצה שנישאר בקשר הוא אמר לי בסוף השיחה- נדבר. והוא מסוג האנשים שלא אומרים דברים כאלה סתם...
בקיצור עומס. בלבול. שמחה. בלבול.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
