קמתי בבוקר והייתי אמורה ללכת לפי התוכנית אבל הרגשתי בשליטה אפשר לוותר על ה250 קלוריות האלה.. ואז בבצפר לא בא לי תגרנולה יותר מידי פחמימות.. טוב נו נאכל סלט ובלי שבכלל ידעת שברת צום של 25-26 שעות(לא ניסיתי לצום יצא שפשוט לא אכלתי יום שלם) ופתאום את מרגישה את האוכל בתוכך. הוא בתוכך! הבטן כבר לא דבוקה לגב, הבטן שלך התנפחה. כולם מסתכלים עליך, אף אחד לא יכול להאמין ששמנה כמוך אוכלת .
ואת רוצה ללכת לשירותים ולהקיא את כל המלפפון והעגניה והחסה שאכלת ואת רוצה להקיא תנשמה שלך ולא אכפת לך שכל הבצפר יראה אותך. אבל את קפואה את לא יכולה לזוז, האוכל בתוכי, אני פרה חסרת שליטה אכלתי פאקינג סלט תמים ואני בוכה, ואני לא יכולה לשלוט בעצמי. איכשהו אני גומרת במשרד של היועצת ואני פשוט רוצה לחבק אותה ולבכות. ואני אומרת לה אני לא יכולה יותר אני רוצה לחשמל אותי, בבקשה תני לי למות אני לא יכולה להמשיך ככה יותר, אני לא יכולה. ונרגעתי והבטחתי לה שהיא תראה אותי בחתיכה אחת מחר. הבטחתי לא להקיא ולא לחתוך או לפגוע בעצמי בכל צורה כלשהי ( זה לא שאני חותכת אבל שיהיה...) ו באתי הביתה רעבה רצח.. טוב נו נאכל את הגרנולה זה טעים, ואז עוד אחד. לאאאאאאאאאאאא פרה חסרת שליטה ואני הולכת לשירותים ומקיאה, ומקיאה, ומקיאה, וכלום לא יוצא אבל אני לא אני בשלי אני פשוט ממשיכה להקיא, להיחנק, דמעות יוצאות ואני ממשיכה ואני כבר טועמת את המיץ קיבה שלי אבל אני חייבת להיות בטוחה ששום דבר לא נישאר! וחצי שעה אני יושבת ודוחפת אצבעות ואני נחנקת והבטן כואבת ואני כבר מקיאה דם ויורד לי דם מהאף ואני מרגישה את הלב שלי דופק לעט לעט ואני מסתכלת על הציפורנים הסגולות שלי (ולא זה לא לק) ויש לי טיפה סחרחורת. "הצילו" אני לוחשת אבל אף אחד לא שומע. ואני חייבת להפסיק, איך אין לי בושה להקיא ככה כשאחותי הקטנה יכולה לשמוע אותי.
אני מנקה את עצמי, אני קמה צעד שתיים בום אני נופלת. קומי שום דבר לא קרה.. תמשיכי ללכת. ועל בטן ריקה שתיתי 4 כוסות קפה. סכ"ה 8 עד עכשיו ואני לא מרגישה שזה מספיק. ואני מפחדת.. ורציתי לברוח, רציתי לקחת מזוודה ולארוז ולנסוע לחברה או למישהו שגר רחוק וההורים שלי לא מכירים אבל אני חלשה, אפילוו עד לתחנת אוטובוס אני לא יגיעה. וכואב לי החזה. ואני עומדת מול המראה שלוש שעות שלמות ואני רואה שומן ועוד שומן ועוד שומן.
תפסיקו תפסיקו לקרוא לי אנורקסית. אני ש-מ-נ-ה. ותפסיקו להגיד לי שאני חולה. אולי אתם אלה שחולים?! אצלי הכל בסדר.. תעזבו אותי!
והיועצת המפגרת שלי ( שאני חולה עליה) התקשרה לבית חולים בו הייתי מאושפזת והם שאלו אותי עם יש סיבה להסיע אותי לחדר מיון ואמרתי לא. באמת שלא, אני רגועה והכל בסדר עכשיו.. והיא אמרה לי לבוא לטיפול ביום שישי, ואני אמרתי שאני יתקשר. אבל אני לא הולכת. למה? 9 אישפוזים, 9 אישפוזים ומה השתנה? אה כע השמנתי 20 קילו.. אבל מה?אני יושבת בשיעור ואני חושבת על אוכל, אני חושבת על כל המאכלים שפעם אהבתי ואני מחייכת. שואלים אותי שאלה ואני "מה?" מדברים אלי ואני לא קולטת כלום אני יושבת וחושבת על אוכל. ואז ההפסקה ואני לאכול לא לאכול לאכול לא לאכול , אכלת סלט מסכן ואת בוכה ואת רוצה למות. את הולכת הביתה אוכלת מקיאה. שותה יותר מידי קפה, יושבת מול המסך טלוויזיה ורואה תוכניות בישול עד הלילה ואז את מנסה להירדם אבל קשה כי הבטן כואבת והחזה כואב ואיכשהו את נירדת וחשבת שזהו? לא יקירה יש לך סיוט שאת בולסת ואת קמה בפאניקה ולוקח לך שעה לשכנע את עצמך שלא באמת אכלת את זה , אז את הולכת לשירותים ואת מנסה להקיא וששום דבר לא יוצא את נירגעת, את הולכת למטבח ואת מוציאה את כל האוכל מהמקרר ואת יושבת שמה עד הבוקר ופשוט מריחה את זה, מסתכלת על זה משחקת עם זה, תעשי מה שאת רוצה כל עוד שזה לא יכנס לפה שלך. את יודעת מה את בפאניקה אם זה אפילו נגע בעור שלך ואת מפחדת שזה איכשהו יכנס אליך מהעור שלך, ואת לא מצחצחת שיניים כי אולי במשחת שיניים יש קלוריות? ואת צריכה לנקות הכל לפני שאבא מתעורר, את לא רוצה לראות את העיניים הכואבות שלו. ואת הולכת למיטה ועושה כאילו ישנת כל הלילה, מעירים אותך ואת עושה כאילו את עייפה והם הולכים ואת זורקת את האוכל לאסלה, וכל היום מתחיל מחדש.
ואולי אני משוגעת, ואולי אני מתחרפנת. אבל היועצת אמרה לי שהולכים לאשפז אותי איפשהו, אישפוז יום אישפוז שבועי אישפוז קבועה הם יאשפזו אותי איפשהו איך שיהיה מקום לא משנה איפה. לא משנה אם אני עושה טוב או אני עושה רע, אני צריכה טיפול והם יודעים את זה.
אז כל עוד אני יכולה, ובבקשה אל תכתבו נצה רק תגובות טובות ואם מישהי רוצה להצטרף אלי אבל אני הולכת לצום..
168 שעות- שבוע. לשבור את השיא האישי שלי שהוא 153 .
שבוע בלי אוכל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
