אז זהו. זה היום. הפעולת פתיחה.
כבר שלושה לילות אני בקושי ישנה, לבית-הספר אני באה בשביל כל דבר חוץ מהלימודים, ו... תזכירו לי בבקשה מה זה אוכל?
(בקושי היה לי זמן לכתוב את הפוסט הזה, אבל הרגשתי שאני חייבת... לפרוק, אתם יודעים...)
אז בקיצור, היום זה היום הגדול. עשינו כבר הכל- אירגנו דברים, הכנו צ'ופרים ואת כל מה שצריך לפעילות, דיברנו עם אנשים.
עכשיו כל מה שנשאר לי לעשות זה לקוות. פשוט לחכות ולקוות שיהיה טוב. שהכל יצא כמו שצריך. שכל דבר שיכול להשתבש – לא ישתבש! (בבקשה, מרפי!)

כשהמדריכה שלי הודיעה לי ולמדשי"ת שלי שאנחנו נכנסות להדרכה ביחד ולקבוצה של כיתות ג', הדבר שאני הכי זוכרת ממה שהיא אמרה זה - 'אם אתן רוצות לבכות-אני מרשה לכן'.
אז לא הבנתי למה היא מתכוונת.
בכי של התרגשות? של פחד? של שמחה? של עצב?
ובכל מקרה, לא חשבתי ששלב הבכי יגיע אליי כל-כך מהר.
טעיתי.
אתמול בלילה, אחרי 6 שעות שעבדנו בלי הפסקה על הפעולה, אחרי שכבר התארגנתי לשינה ונשכבתי במיטה(בכל זאת,צריך למלא מצברים), הגיעו הדמעות.
זה היה ממש לחצי דקה.
אבל בכיתי.
ואין לי מושג למה!

עכשיו אני גם מבינה למה היא לא הגדירה איזה בכי זה יהיה.

לא היה לי מושג אתמול למה אני בוכה!
הדמעות זלגו להן בשני זרמים איטיים במורד הלחיים שלי, בזמן שבראש שלי אמרתי לעצמי- 'נו די, תפסיקי לבכות. אל תהיי מטומטמת, את ילדה קטנה? למה את בוכה?'
אבל כנראה שלדמעות זה לא הפריע, כי הן המשיכו בשלהן.
נו טוב, לפחות אני שולטת בהן כשאני בחברת אנשים.
(ואוו, אני נשמעת באמת כמו ילדה קטנה או ילדה גדולה ממש מטומטמת. יותר מידי פעמים בזמן האחרון כתבתי בבלוג שאני רוצה לבכות. ואני לא ילדה קטנה, תמיד ידעתי(וכולם גם אמרו לי) שאני יחסית בוגרת. אז מה הולך איתי?)

טוב, אז מה שנשאר לי זה לאחל לעצמי בהצלחה (לא שהאיחול הזה, המילה הזאת שאני אומרת באמת תעזור.. אבל זה גם לא יזיק,נכון?..)
אוהבת
Vanilla Light