אני מרגישה כאילו אני חיה בתוך בועה.
מכירים את הסרט 'נער בועה'? הוא היה צריך לחיות בתוך בועה בחדר השינה שלו כי הוא נולד ללא מערכת-נשימה. הוא לא חיי כך מתוך בחירה.
בזמן האחרון אני מרגישה כמו האדם הזה. אין לי שום בעיה בריאותית או משהו, אבל אני חיה בבועה, ולא מתוך בחירה.
בזמן האחרון אני הרבה יותר שמה לב לסביבה, לעולם שסביבי. אני מרגישה הרבה יותר צורך להכיר את העולם הזה, ובשלב שלאחר מכן- להשפיע בו, לעזור לו. אז אני מנסה. ניסיתי. אנסה.
אבל נמאס לי!
אני מרגישה שלא משנה כמה מאמצים אני עושה, מישהו פשוט מתעקש להשאיר אותי תקועה בתוך הבועה הפרטית שלי. וניסתי לצאת, זה לא שלא ניסיתי. ואני לא מחכה לדלת שתופיע ותיפתח ברגע שאקרא את מילות הקסם 'סומסום היפתח'. לא. אני מנסה לבנות בעצמי את דלת היציאה שלי. אבל אני פשוט מרגישה שלא משנה כמה אתאמץ לבנות ולפתוח דלתות, ולא משנה באיזה חלק של הבועה שלי אני ממקמת אותן- הן פשוט ממשיכות להיטרק לי בפרצוף!
(אני אחשוף עכשיו כנראה הרבה יותר מידי פרטים אישיים. יש מצב שאני אתחרט על זה אח"כ... נו, טוב.)
-ניסיתי ללכת להתנדב בסניף של ילדים עם בעיות(פיזיות או שכליות)- הם לא צריכים עוד מתנדבים במחוז שלי.
-אני מנסה להתקבל לפרויקט  ממש גדול של הנהגה(נבחרתי,לא יזמתי את זה,אבל אני שמחה שנבחרתי)- רוב הסיכויים שאני לא אתקבל כי אני לא מספיק טובה לזה כמו אחרים.
-רציתי להוציא לפועל רעיון גדול במה שהשכבה שלי עושה השנה לקראת פורים- עושים משהו אחר.
-אני מנסה להרים עם הגרעין שלי[בסניף] קייטנה בקיץ לילדים משכונות מצוקה- הרבה אנשים מתנגדים לזה(מסיבות כאלו או אחרות) או לחלופין, קטני אמונה בנושא.
-למשך כמה שניות חשבתי, הייתי בטוחה שדלת צחורה לעולם שאני עוד לא מכירה מספיק נפתחת בפני, ובום! היא נטרקה בעוצמה כזאת שזה ממש הרגיש כאילו עבר לידי טורנדו עצום שהשאיר אחריו נזקים שהשיקום שלהם יהיה ארוך... (תוכנית הסברה בין דתיים לחילונים. כן,אני דתיה.נראלי זאת הפעם הראשונה שאני כותבת את זה פה בצורה כ"כ ברורה.תתמודדו).

בום!בום!בום!בום!בום!

שמעתם את זה? אלו היו כל הדלתות שנטרקו בפני וכלאו אותי שוב בתוך הבועה הקטנה שלי, שמבודדת אותי מהעולם הגדול שנמצא שם בחוץ וסוגרת עליי כמו טבעת חנק איומה.
והקטע הוא שלרוב זה כמעט שלא באשמתי. זה לא שאני זאת שטורקת את הדלתות. להפך, אני מנסה לפתוח אותן כמה שאפשר, אפילו עד כדי חריץ קטן שדרכו אני אוכל לעבור בקושי, אם רק אכניס את הבטן פנימה ואעצור את הנשימה לכמה רגעים.
לפעמים הדלתות נסגרות בגלל מה שאני או מה שאני לא, לפעמים הן נסגרות בגלל מה שעשיתי או מה שלא עשיתי, אבל לפעמים הן פשוט נסגרות בגלל החלטות של אחרים ש, מה לעשות, יכולים להחליט עליי, כי אני שייכת למסגרת מסויימת.
אני לא מתלוננת על המסגרת הזאת. אני אוהבת אותה ומאמינה במה שיש לה להגיד. ואת האמת,המסגרת שלי היא רק לעיתים רחוקות הגורם שמרחיק אותי מדברים שאני רוצה לעשות(בד"כ היא דווקא מעודדת דברים כאלו..) ואני מקבלת את זה כשזה בכל זאת קורה.
אבל זה כל-כך מעצבן מאכזב אותי. כי אני ממש רציתי לעשות את זה, כל-כך רציתי לעבור דרך הדלת הזאת, ואני מבינה למה הם סוגרים אותה בפני. הם לא עושים את זה דווקא, יש לזה סיבות הגיוניות.
אבל זה לא משנה את התחושה שלי שאני פשוט חיה בתוך בועה, ושכל דלת שאני מנסה ליצור ולפתוח- מסרבת להיפתח או נטרקת לי בפרצוף בגסות, מטעמיה שלה.
כן, אני מכירה את הפתגם המסויים שקשור לזה, ותאמינו לי- אני מחפשת גם חלונות. אמנם יהיה יותר קשה לעבור דרכם, אבל אם זה כל מה שאני אקבל-אני  אקח. אבל אני חושבת שבסוף אני אאלץ להסתפק ביציאה דרך איזשהו פתח אוורוּר או משהו, רעוע, מפותל, צר, חלקלק, מסוכן..
אבל זה אומר לא להתייאש. להמשיך לחפש. (אה,כן, ולעשות דיאטה. כי הפתח יהיה צר,אתם יודעים...לא משנה><)
אז אני אמשיך. אני אמשיך לחפש עוד דלתות, או חלונות, או אשנבים כלשהם, ואני מאמינה שאני אצליח בסוף.
לא יכול להיות שלא, נכון?

Vanilla Light
מבולבלת, ומייחלת להיות כ"כ נחושה ובטוחה בעצמה כמו שהיא מנסה להישמע..