בדרך-כלל אנשים שמכירים אותי לפחות קצת לא מאמינים לי כשאני מעידה על עצמי שאני טיפוס דיי רומנטי.
אין לי מושג למה. זה אולי קשור לאופי האדיש והקריר שלי, או לדעות המוצקות שלי בנוגע לאהבה וזוגיות[עד כמה שמישהי שחייה בעולם הזה פחות מעשרים שנה יכולה להבין בנושא,כמובן], אבל שיהיה.
העובדה היא שאני באמת חושבת שהיום הזה הוא יום ממש נחמד, מכל מיני סיבות. וכן, אני חושבת ככה למרות ובמקביל לזה שאני רווקה גאה, ומעולם לא היה לי שום קשר רומנטי עם אף אחד מהמינים...
כמו שאמרתי, אני בנאדם מאוד רומנטי. אני לא אוהבת יותר מידי קיטשיות ודביקי, אבל קצת דברים חמודים שיגרמו לי לעשות 'אווו איזה חמוד' בסרט או בספר ממש לא מפריעים לי.
אהבה היא אחד מהדברים היותר חשובים שיש לבני האדם, לפי דעתי, וט"ו באב פשוט עוזר לנו לצאת מהשגרה. למרות שאין לי בזה ניסיון, אני מתארת לעצמי שאחרי כמה שנים טובות של קשר[גם בנישואים], האהבה מתחילה להישחק ולהפוך להיות דבר שבשגרה.
ימים חמודים כאלו כמו יום השנה של הזוג וימי הולדת ויום האהבה דווקא ממש חשובים בשביל לחדש את הרגשות, להטעין את הקשר מחדש.
אז למה לא בעצם?
וחוץ מזה, היום הזה הוא יום רגיל לחלוטין. כל האנשים חסרי האהבה והרווקים צריכים להבין שזה שכל הזוגות עושים היום דברים נחמדים ביחד ומדגישים את האהבה שלהם- לא אומר שהרווקים הם המסכנים בסיפור. ממש לא.
הם בסך-הכל מתייחסים ליום הזה באופן רגיל[או לפחות אמורים להתייחס אליו כך במקום לשבת בבית מדוכדכים], עושים דברים רגילים, ומאמינים[בצורה חולמנית ונחמדה ולא בצורה הרסנית ודיכאונית] שיבוא יום, אפילו קרוב יותר ממה שהם משערים, בו גם הם ירצו ויוכלו לציין את היום הזה ביחד עם מישהו אהוב. כי זה יקרה. בטוח! [אמרתי או לא אמרתי שאני מאוד רומנטית...(;]

חוץ מזה, יש עוד משהו שאני חייבת להוסיף לגביי היום הזה, ויכול להיות שלא כולם יסכימו עם זה, אבל המ... אתם יודעים, לא נורא, קורה..(;
תחשבו על זה ככה- רק ביום ראשון[לפני חמישה ימים] ציינו בצום את היום שבו נחרבו שני בתי המקדש.
בית המקדש השני נחרב בגלל שנאת חינם. מילת המפתח- שנאה.
פחות משבוע לאחר מכן אנחנו מציינים את ט"ו באב, חג האהבה. מילת המפתח- אהבה.
שני הפכים, שני רגשות מאוד מנוגדים, שמופיעים באותו השבוע. אתם שמים לב? ואנחנו, בני האדם, שבדרך-כלל משתגעים אם הם מרגישים דברים מנוגדים בו זמנית, הצלחנו להכיל את שני הרגשות העצומים האלו בשבוע אחד.
זה אומר שאנחנו מסוגלים.
כן, אנחנו מסוגלים לשנוא, זה דבר ידוע אצל בני האדם.
אבל הנחמה היא שאנחנו גם מסוגלים לאהוב. הרבה. לאהוב את ההורים שלנו, שנתנו לנו חיים. לאהוב את החברים שלנו, אנשים שאנחנו קשורים אליהם בקשר דם רק בעבר הרחוק מאוד. לאהוב את ה'נפש התאומה' שלנו, 'החצי השני', 'הבעל', 'החבר' וכו', מישהו שאנחנו מוכנים להתחייב אליו, לא משנה לכמה זמן[לנצח או לכמה שנים/חודשים], פשוט בגלל הרגש הזה, האהבה, שבתכלס לאף אחד אין מושג איך באמת לתאר ולהגדיר אותו. משהו כל-כך מופשט ובכל זאת מאוד מוחשי, רגש הרסני שיכול גם לבנות. רגש שיכול להיות גם רע וגם טוב.
ואנחנו בכל זאת, למרות ההפכפכיות שבו, רוצים אותו בצורה מאוד נואשת,לפעמים.
וכנראה בצדק....
-

את האמת שרציתי גם לכתוב פה ברצינות על למה אני לא רוצה ולא מעודדת אהבה וחברות בגילאים מסויימים, ולמה אני [בתור דתייה ובתור בנאדם] מאוד אוהבת את כל הנושא של שמירת הנגיעה והכל... אבל את האמת שכבר חפרתי ואין לי כוח (XD) וגם.... אני לא אהרוס לזוגות המאושרים את היום הזה.
אז בפעם אחרת...

ט"ו באב שמח לכולם
Vanilla Light  

שבאופן טיפשי ממש שמחה על זה שהפוסט מפורסם בשעה כ"כ מגניבה...^^