לפעמים אני תוהה איך החיים [מחוץ למחשב] היו נראים אם הם היו כמו בישרא.
אני הולכת ברחוב. לבד. רואה אנשים. הרבה אנשים. מכל הסוגים.
מבוגים וזקנים וילדים ובנים ובנות ודתיים וחילונים וצברים ועולים חדשים וביישנים ורגישים ומשוגעים וטובים ומתבודדים ורגילים....
ואני יודעת שלכל אחד מהישויות האלו יש סיפור חיים עשיר ומרתק, לא משנה אם הוא בן עשר או בן מאה.
ואני יודעת שכל אחד סוחב איתו מטען רגשי כבד יותר או כבד פחות, כל אחד לפי היכולות שלו.
וכל אחד רוצה מקום או מישהו לפרוק אצלו את המטען הכבד, לתמיד או לדקות ספורות, כדי לנוח קצת. להתכונן לבאות.
אבל לא כולם עשו זאת.
חלק עוד יעשו.
וחלק ישתקו לעד.
אז אני עוצמת עיניים. מסתובבת לאט במעגלים סביב עצמי.
לאחר כמה סיבובים אני עוצרת ופוקחת את עיניי.
מתבוננת באריכות באדם הראשון שעיני נחות עליו.
הוא יושב על ספסל. לבד. ראשו בין ידיו.
אני לא יכולה לקרוא את הבעת פניו אבל אני מתקרבת בכל מקרה.
מתיישבת לידו על הספסל.
והוא פותח את פיו ומתחיל לדבר.
מודע לא מודע לכך שאני שם.
הוא מדבר במשך דקות ארוכות.
על מה שקרה ועל מה שאולי יקרה ועל מחשבות ותחושות, רעות או טובות.
ועל דברים משמחים ועל דברים עצובים ועל דברים רגילים ועל דברים שונים, מיוחדים.
ואני רק מקשיבה.
לא מדברת. לא מוציאה אף צליל. לא זזה. כמעט לא נושמת.
רק מקשיבה.
ואז הוא גומר לדבר.
ראשו עדיין שעון בין ידיו. הוא לא מרים אותו.
הוא מחכה.
למשהו או לכלום.
ולי יש בחירה.
אני יכולה לענות לו.
להתחיל לדבר.
להגיד 'היי' או 'צודק' או 'אני כל-כך מבינה'.
ואם אעשה זאת זה יכול לתמוך בו או סתם לעצבן.
מה שאגיד יכול לעזור או סתם להישאר תלוי באוויר.
והוא יכול לענות לי או סתם להתעלם. או בכוונה להתעלם.
והאפשרות השנייה?
אני יכולה לקום מהספסל.
אחרי שהוא גומר לדבר או באמצע.
כי הוא הרי גם ככה לא יודע שאני שם.
יושבת לצידו.
מקשיבה או שלא.
אז אני יכולה לקום. וללכת. ולהמשיך בדרכי.
לחזור הביתה או להמשיך לשוטט ברחוב.
לחפש ספסל מאוכלס אחר להתיישב עליו או סתם להתבונן באנשים.
ולהמשיך לתהות לתמיד על מה הם חושבים.
ומה הם מרגישים.
ומה הם היו עונים לי לו הייתי שואלת אותם בפשטות 'מה נשמע', ומתכוונת שיענו תשובה לא ממש פשוטה.
_____
כי זה בערך ככה,לא?
ובגלל שאני רצינית כשאני אומרת שאני מדמיינת את זה הרבה פעמים.
חושבת על זה הרבה. חושבת על זה שאני זאת רק אני.
אבל יש עוד מיליארדי אנשים בעולם שהם 'אני'. ולפעמים הייתי רוצה לדעת איך 'אני' אחר מרגיש, ומה הוא חושב, ומה עובר עליו בחיים.
וישרא זה הדבר הכי קרוב לזה....
סופ"ש מדהים
Vanilla Light
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Vanilla Light