אז זהו. זה היום. הפעולת פתיחה.
כבר שלושה לילות אני בקושי ישנה, לבית-הספר אני באה בשביל כל דבר חוץ מהלימודים, ו... תזכירו לי בבקשה מה זה אוכל?
(בקושי היה לי זמן לכתוב את הפוסט הזה, אבל הרגשתי שאני חייבת... לפרוק, אתם יודעים...)
אז בקיצור, היום זה היום הגדול. עשינו כבר הכל- אירגנו דברים, הכנו צ'ופרים ואת כל מה שצריך לפעילות, דיברנו עם אנשים.
עכשיו כל מה שנשאר לי לעשות זה לקוות. פשוט לחכות ולקוות שיהיה טוב. שהכל יצא כמו שצריך. שכל דבר שיכול להשתבש – לא ישתבש! (בבקשה, מרפי!)

כשהמדריכה שלי הודיעה לי ולמדשי"ת שלי שאנחנו נכנסות להדרכה ביחד ולקבוצה של כיתות ג', הדבר שאני הכי זוכרת ממה שהיא אמרה זה - 'אם אתן רוצות לבכות-אני מרשה לכן'.
אז לא הבנתי למה היא מתכוונת.
בכי של התרגשות? של פחד? של שמחה? של עצב?
ובכל מקרה, לא חשבתי ששלב הבכי יגיע אליי כל-כך מהר.
טעיתי.
אתמול בלילה, אחרי 6 שעות שעבדנו בלי הפסקה על הפעולה, אחרי שכבר התארגנתי לשינה ונשכבתי במיטה(בכל זאת,צריך למלא מצברים), הגיעו הדמעות.
זה היה ממש לחצי דקה.
אבל בכיתי.
ואין לי מושג למה!

עכשיו אני גם מבינה למה היא לא הגדירה איזה בכי זה יהיה.

לא היה לי מושג אתמול למה אני בוכה!
הדמעות זלגו להן בשני זרמים איטיים במורד הלחיים שלי, בזמן שבראש שלי אמרתי לעצמי- 'נו די, תפסיקי לבכות. אל תהיי מטומטמת, את ילדה קטנה? למה את בוכה?'
אבל כנראה שלדמעות זה לא הפריע, כי הן המשיכו בשלהן.
נו טוב, לפחות אני שולטת בהן כשאני בחברת אנשים.
(ואוו, אני נשמעת באמת כמו ילדה קטנה או ילדה גדולה ממש מטומטמת. יותר מידי פעמים בזמן האחרון כתבתי בבלוג שאני רוצה לבכות. ואני לא ילדה קטנה, תמיד ידעתי(וכולם גם אמרו לי) שאני יחסית בוגרת. אז מה הולך איתי?)

טוב, אז מה שנשאר לי זה לאחל לעצמי בהצלחה (לא שהאיחול הזה, המילה הזאת שאני אומרת באמת תעזור.. אבל זה גם לא יזיק,נכון?..)
אוהבת
Vanilla Light   

אתמול בערב עוד חשבתי, כמו כמעט כל שאר תלמידי כיתות א'-י"ב בארץ,  שהיום אני חוזרת ללימודים. אז חשבתי.
גם חשבתי שיהיה לי זמן ללמוד למבחן בהיסטוריה שיש לי מחר, וחשבתי שיהיה לי זמן להכין את הפעולת כניסה שלי. חשבתי הרבה דברים. עד אתמול עוד הייתי תמימה.
זה מוזר, אבל אני לא חושבת שהזכרתי פה ביותר מכמה מילים את הנושא, אז הסבר קצר- אני נמצאת בתנועת נוער [לא מגלה איזו P:] והשנה הגרעין(קבוצה) שלי ואני נכנסים להדרכה. אז זה אומר שסוף-סוף אני אוכל לכתוב ברשימות 'מדריכה בתנועת נוער(:' .
בכל מקרה, חשבתי שיש עוד שבוע לפחות עד הפעולת כניסה שלי, אבל אתמול הודיעו לי ולמדשי"ת(מדריכה שנייה) שלי שרוצים שניכנס השבוע.
אז בסביבות עשר וחצי בלילה אתמול, הוחלט שאני לא הולכת היום לבית-הספר ואני והמדשי"ת שלי הולכות לעשות סיבוב בבתי הספר היסודיים שבעיר כדי לגייס חניכים (אנחנו נדריך כיתות ג') .
אז כן. זה רשמי. אני מדריכה.. (:
זה באמת מרגש. ומוזר. ומלחיץ. ומפחיד.
ואין לי מושג מתי אני אספיק ללמוד לשני המבחנים שיש לי השבוע (אחד מהם על הרבה חומר.. זה תנ"ך והסטוריה, ואני חושבת שכולם מבינים למה אני מתכוונת בה-י-ס-ט-ו-ר-י-ה!![אם לא - זה אומר ה-ר-ב-ה חומר!])
אבל אני ילדה גדולה. אני אסתדר, אני חושבת.
ואני בטח לא אפיל את כל החששות והתחושות שלי למעמסה על מישהו..!
WISH ME LUCK .. (:
Vanilla Light  

עריכה , 12:46

לפני כמה דקות חזרתי הביתה מהסיבוב בבתי-הספר.
בשורה התחתונה היה ממש נחמד. ויחסית מוצלח(; ומתיש! ..
טוב, זאת רק ההתחלה.
איך מתכוננים נפשית ופיזית לשנתיים כאלו? רעיונות,מישהו?(:

המשך יום טוב לכולם  

אתמול ראיתי בטלוויזיה סרט שקראו לו 'המצאת השקר' (באנגלית – 'the invention of lying').
הסרט מתאר מציאות שבה בני האדם אומרים כל הזמן רק את האמת- את כל האמת, גם אם היא לא נחמדה, והם לא מסוגלים להגיד דברים שהם לא אמת.
הגיבור הוא איש בשם מארק, שהוא במקרה שמן, נמוך ומכוער, שהסביבה לא חוסכת ממנו את דעתה עליו, ולכן הוא גם מאוד אומלל.
גם האישה שבה הוא מאוהב לא חסה עליו ואומרת לו את כל האמת המרה בפרצוף בדייט הראשון שלהם- הוא שמן ומכוער, לא מצליח כלכלית וחברתית וממש לא מתאים גנטית וחברתית לקריטריונים שהיא מציבה בשביל הגבר שיהיה האבא של הילדים שהיא רוצה בעתיד, ולכן שום דבר כנראה לא יצא מהדייט שלהם והם כנראה לא יתראו יותר לעולם.
מארק גם מפוטר מעבודתו ועומדים לזרוק אותו מהדירה שלו. הוא הולך לבנק כדי למשוך את 300 הדולרים היחידים שיש לו בחשבון, אבל אז כשהפקידה שואלת אותו כמה כסף יש לו בחשבון- עושים קלוז-אפ על המצח שלו ונכנסים לתוך המוח שלו ומשהו קורה שם.
הוא אומר לפקידה שהיו לו 800$ בחשבון(זה הסכום שהוא צריך לשכר דירה), ולמרות שהמחשב אומר אחרת, הפקידה בטוחה שזאת טעות של המחשב ונותנת לו 800$.
מארק מבין שהוא יכול להגיד דברים שלא באמת, דברים שלא קיימים. טוב, באנגלית זה נשמע יותר טוב: "I said something that wasn't!"
אח"כ הוא מגלה שבעזרת אמירת דברים כאלו לאנשים הוא יכול לעשות טוב בעולם- לעודד מישהו שרצה להתאבד, להשלים בין זוג שרב, לעזור להומלס וכו'. אה, כן, וגם להתעשר. הוא משיג את העבודה שלו בחזרה בעזרת "saying things that weren't" .
הכל משתנה כאשר אמו המבוגרת עומדת למות והיא מפחדת מהמוות. היא פוחדת ללכת ל'מקום של כלום נצחי'.
ברגע דרמטי ביותר, מארק מחליט להגיד לה שהיא טועה לגבי המוות. זה לא ריק נצחי. המוות נמצא במקום שהיא הכי אוהבת, וכל האנשים שהיא אוהבת ואוהבים אותה נמצאים שם, והיא תקבל שם ווילה. אחרי כמה שניות אמא שלו מתה עם חיוך על הפנים.

נכון שזה כזה מוזר? מציאות שבה אפשר להגיד רק את האמת. אי אפשר להגיד משהו שהוא לא אמת.
מארק היה היחיד שהצליח בזה, וגם כך כולם האמינו לו שזה אמת, שמה שהוא אומר אמיתי ונכון, כי אין להם בראש את הדבר הזה שאומר "הוא לא אומר את האמת. הוא אומר משהו לא נכון." אלא הם מקבלים את דבריו בתור: "מה שהוא אומר הוא נכון, אמיתי, קיים." משהו שקצת קשה להבין, נכון? אפילו אחרי שראיתי את הסרט קשה לי לחשוב על מציאות כזאת.

ניסיתי לחשוב איך זה יהיה להגיד רק את האמת כל הזמן, אבל הצלחתי לחשוב על זה רק חלקית. אני אולי אצליח להגיד רק את האמת(אולי,כן?), אבל מצד שני שאר האנשים לא יבינו מה עובר עליי.
יש 2 סוגי סיטואציות שיכולות לקרות:
1) להגיד אמת על עצמי:
חברה: 'את באה לקניון? יש את הלק הזה שרצית במבצע עכשיו.'
אני: 'כן, אני באה. אני אקנה אותו למרות שהצבע מזעזע כי זה מה שנחשב באופנה עכשיו, ואני לא רוצה להישאר מחוץ לחברה ולהיות שוב בלי חברות.'
חברה: ?!

2) להגיד אמת על אחרים:
חברה: 'יש לך מראה? אני צריכה למרוח את השפתון הזה במדויק, חבר שלי מגיע עוד מעט.'
אני: 'כן, יש לי מראה שבה תוכלי לראות את עצמך מורחת שפתון בגוון זנותי מזעזע שגורם לשפתיים שלך להיראות ההפך ממושכות.'
חברה: *בכי* . וכנראה גם ניתוק קשר איתי לתמיד.
[מצטערת שהדוגמאות כ"כ שטחיות, זה פשוט מסביר הכי טוב איך הם אמרו אמת בסרט..]

טוב, אז אולי אחרי הכל זה לא רעיון כ"כ טוב להגיד את כל האמת כל הזמן.
במקרה הראשון חברה שלי לא תבין מאיזה כוכב נחתי(וזה במקרה הטוב,כן?) , ובמקרה השני חברה שלי... טוב, כבר לא תהיה חברה שלי...
בקיצור, העצה שלי- תשתמשו באמת במינונים נכונים והשתמשו בה היטב משל הייתם מתעסקים בחומרי נפץ מסוכנים. (כי זאת בערך ההגדרה הכי נכונה לאמת- חומר נפץ מסוכן...!)
מצד אחד לא כדאי להגיד כל הזמן את האמת על עצמך, כי הסביבה פשוט לא תקבל את זה כמו שצריך. אז תנו לעצמכם קצת קרדיט ותשמרו על חלק[אפילו על רוב] האמת עליכם - אצלכם.
מצד שני, אני בטוחה שכולם מסכימים שלמרות שמידי פעם זה נורא משחרר(אני לא יודעת, אני מנסה את זה לעיתים רחוקות בלבד)- זה מאוד מעליב להגיד לאחרים את האמת, כי, טוב, ברוב המקרים היא מעליבה וממש לא נחמדה.
אבל אם האמת כן נחמדה יש לכם רשות ממני להגיד אותה (;

יש עוד צד לדבר הזה שקורה אצל האנשים מהסרט במוח(שלא הבנתי עד הסוף אני חייבת להודות) – הם יכולים לראות באנשים רק את האמת הפשוטה והחיצונית. ז"א הם מתייגים כל אדם לפי חיצוניות שטחית.
זה- חתיך ומצליח. זה- לוזר שמן ועלוב, וכו'.
הם לא מבינים שה"לוזר השמן" הזה הוא גם אדם חכם ומצחיק, ושה"חתיך המצליח" הזה הוא אידיוט גמור.
טוב, זה חלק שפחות הבנתי אבל המסר ברור- לא להיות שטחיים, לדעת שיש באדם שמולנו יותר מאשר האמת הפשוטה (והמכוערת,לפעמים) שאנחנו רואים מבחוץ.

את המשך הסרט פחות אהבתי (ז"א את הרעיון שמאחוריו. היו שם סימנים ברורים ביותר שרומזים על המצאת הדת..) בקצרה: אנשים שמעו שיש אדם שיודע מה יקרה אחרי המוות והם דורשים ממארק שיספר להם את מה שהוא יודע, והוא דיי ממציא שם את אלוהים ואת גן עדן והגיהינום, ואח"כ הוא גם נראה כמו ישו.
[אין לי מושג מהו הקשר הישיר למסרים האחרים שמצאתי, אבל אם מצאתם את הקשר בין הקטע הדתי לשאר הסרט- ספרו לי].

אבל סוף הסרט היה נחמד ביותר - שווה צפייה (:
וד"א, זה לא סרט דרמטי ומשעמם(כי אולי זה נשמע ככה לפי מה שכתבתי ^^). זה דווקא סרט מצחיק ורענן וחמוד.

אז המשך יום מלא שקרים לכולם! (סתם, אני צוחקת. שקרים זה רע, למרות שהסרט מראה אחרת[ובלי קשר- יש לי עבר רע מאוד עם שקרים..:/]. אבל לפעמים האמת לא יותר טובה מהשקר, נכון?)
Vanilla Light

גלעד , ברוך שובך !