אני אוהבת את החורף.
הגשמים, הקור, מזג-האוויר הסגרירי...
ראיתי הרבה בלוגרים שכתבו מה הם אוהבים לעשות בחורף, ומה הם אוהבים בחורף...
ובאמת שאני לא מבינה למה צריך לעשות רשימה של סיבות למה אוהבים את החורף.
ז"א, ברור שיש המון סיבות למה אני אוהבת את החורף שאני יכולה למצוא, ואין לי בעיה לפרט אותן, אבל הקטע הוא.....
אני פשוט מרגישה שהתשובה לשאלה 'למה את אוהבת את החורף?' צריכה להיות בראש ובראשונה- 'ככה. כי אני פשוט אוהבת אותו.'
אני לא מדברת מתוך ניסיון וידע נרחב בנושא, טוב, את האמת שאני לגמרי חסרת מושג בקטע הזה, אבל... לא ככה זה אמור להיות?
אני פשוט אוהבת משהו כי אני אוהבת אותו. וזהו.
אתם רוצים שאני אפרט?
לא תודה. זה ממש לא בראש רשימת הדברים שאני אשמח לעשות בלי היסוס.
יש לי הרגשה כזאת שאם אני אפרט יותר מידי את הסיבות לאהבה שלי את החורף, זה יהרוס משהו.
אבל אולי זאת רק אני.
[ וכמו שכבר אמרתי, אני מתכוונת בעיקר למשהו, לא למישהו. בהקשר של מישהו אני חסרת ניסיון לחלוטין. אבל אני מתארת לעצמי שאם זה עובד על משהו-ים זה יעבוד גם על מישהו-ים... ]   

היום אני וחברה שלי עצרנו ליד השער של בית-הספר, וראינו פרחי היביסקוס אדומים מדהימים שעלי הכותרת שלהם מעוטרים בטיפות מהגשם שירד לפני כן.
כל כך הצטערתי שלא הייתה לי מצלמה באותו הרגע. זה היה מדהים. מראה פשוט, אבל מדהים.
ויש חתול מת ליד שביל הגישה של הבית שלי.
זה גרם לי לחשוב, איך הטבע יכול להיות כל-כך יפהפה וכל-כך אכזרי בו זמנית...?
~
יש לי היום בעוד שעתיים בערך ישב"צ(ישיבת צוות) בסניף שלי, לקראת חוד"א שנפתח השבת...
זה כנראה יגמר מאוחר, מה שאומר שמהיום אני פותחת ארבעה שבועות של מינימום שינה, מלא פיצות בשבוע, צבע, סיד, לכלוך, ריקודים, שירים, בלאגן, רעש, תלונות מהשכנים, ביקור של המשטרה, לילה לבן, הופעות, חניכות קטנות וקרציות(הכל מאהבה^^), וכמובן, איכשהו, בית-ספר.
הדבר היחיד הטוב פה זה שבשבועיים הראשונים של החודש יש לי רק מבחן אחד.
ואז בשבועיים השניים יש מבחן כל יומיים.
כיף גדול.
אני מקווה לעבור את החודש הזה בחיים...(:

אז לפחות אתם, מי שזה לא יהיו שקוראים פה[אם זה באמת בלשון רבים], תישארו בחיים..
Vanilla Light

שבוע שעבר היה לי שבוע מאוד נחמד, כי הייתי בחופש מראשון עד רביעי, בגלל שלא הלכתי לטיול השנתי.
אז ניצלתי את הימים האלו בשביל ללמוד(רק קצת), ובשביל לראות כמה סרטים.
ראיתי את הסרט "Trust" (אמוּן), שסיפר על ילדה שהכירה מישהו בצ'אט, נפגשה איתו ו... טוב,הוא אנס אותה.
כבר הרבה זמן שאבא שלי אומר לי לראות את הסרט הזה, "אולי תביני מה קורה כשמדברים ונפגשים עם אנשים מהאינטרנט," ככה הוא אמר לי.
אז יש לי משהו מפתיע לספר לך, אבא. אני לא מתכננת להיאנס ע"י מישהו שפגשתי דרך האינטרנט בזמן הקרוב.
אם הוא רק היה יודע שכבר יצא לי להיפגש כמה פעמים עם אנשים שפגשתי דרך האינטרנט... הוא היה נועל אותי בבית [בלי מחשב,כן?] עד גיל 25..! (או לפחות ככה הוא נוהג לאיים עלי לפעמים.. איזה מצחיק הוא. הוא באמת חושב שאני אעזוב את הבית רק בגיל 25? התכנון שלי זה בגיל 18 וחצי,סוף י"ב....).
וחוץ מזה, אני יודעת שאבא שלי מכיר אנשים כאלו[הוא עו"ד], אז זה אפילו מגביר את הדאגה שלו והשמירה שלו עלינו(עליי ועל האחיות שלי). למרות שבאותו הזמן, יחסית לשאר החברות שלי, אני זאת שממש לא מודאגת מכאלו דברים, ולא מפחדת ללכת בחוץ לבד באמצע הלילה.
בכל מקרה, אני לא חושבת שהייתי יכולה להיות כזאת טיפשה ולעשות את מה שהילדה מהסרט עשתה.
קודם היא דיברה איתו בצ'אט וחשבה שהוא בן 16, (היא בת 14), אח"כ הוא אמר לה שהוא בן 20, ואח"כ הוא אמר לה שהוא בן 25, ואז היא הסכימה להיפגש איתו. כשהיא נפגשה איתו היא גילתה שהוא כמעט בן 40.
ברצינות?
אם היה קורה לי משהו כזה, ברגע שהוא היה אומר לי שהוא שיקר לי כל הזמן הזה והוא בעצם בן 20, הייתי מתחילה לחשוד. טוב, אני מודה, אולי לא הייתי מפסיקה לדבר איתו, אבל בהחלט לא הייתי נפגשת איתו..!
אבל בסך-הכל, לא תמיד לפגוש אנשים מהאינטרנט זה דבר שיוצא לא טוב. אני פגשתי מישהי שדיברתי איתה דרך האינטרנט, ועכשיו אנחנו חברות טובות..(:
אנחנו תמיד אומרות איזה מזל היה לנו שלא קרה לנו מקרה הזוי שאחת מאיתנו הייתה איזה פדופיל או משהו כזה...

~~~

ביום חמישי המחנכת שלנו נכנסה לכיתה והודיעה לנו שאבא של אחת מהבנות נפטר ביום רביעי(בערך). רובנו אפילו לא ידענו שהוא היה חולה, והיה בחו"ל בשביל טיפולים במשך כמה זמן. רק 2 החברות הכי קרובות שלה ידעו על זה. ולמרות שאני יכולה להגיד שהייתי יותר קרובה אליה מאחרים[חוץ מהשתיים הכי קרובות], לא ידעתי על זה.
אבל היא תמיד הייתה כזאת. שקטה. מתחבאת בצללים. מתחמקת כמה שיותר מאור הזרקורים. לא פלא שלא ידענו על זה. היא לא אהבה להיות במרכז העניינים ולכן לא סיפרה על זה להרבה אנשים.
אני מרגישה רע בקשר לזה. שלא ידעתי. שלא התעניינתי. שלא תמכתי.
ועכשיו הוא מת.
החברה הקרובה שלה אמרה לי שהיא נרדמה בזמן שהמשפחה שלה ישבה בבית וקראה תהילים בזמן שאבא שלה גסס, וכשהיא התעוררה היא שמעה את אחותה בוכה וקוראת, "אבא, אבא!" .......
מחר בבוקר אני ועוד כמה בנות הולכות אליה הביתה, להיות איתה קצת בשבעה, כדי שלא תהיה לבד בין כל המבוגרים...
מה אומרים למישהי שאבא שלה נפטר? איך מנחמים אותה? יש בכלל דרך לנחם אותה? צריך לנחם אותה? לדבר איתה כרגיל? לנסות להצחיק אותה? לנסות להתעלם מהמעמד שאנחנו נהיה בו?
לא נראה לי. טאקט זוהי מילת המפתח פה. אבל גם יותר מידי טאקט זה כבר מחליא שבא להקיא. אז אולי רגישות. כן, אני חושבת שאני אלך על רגישות..וזה גם לא יהיה לי כ"כ קשה...
הדבר הכי מוזר הוא, שבדיוק בבוקר שבו המורה סיפרה לנו על זה, אני ועוד מישהי דיברנו על שכן שלי שאבא שלו נפטר לפני כמה חודשים(הזכרתי את זה לפני כמה פוסטים), ואח"כ כשחזרתי הביתה באותו היום, ראיתי הודעה מחברה שלי שסיפרה לי שסבא שלה נפטר לפני כמה ימים.
זה גרם לי להתחיל לחשוב(שוּב). על מוות. ועל מה החיים שווים. על זה שצריך לנצל אותם, שאי אפשר לדעת מתי הם יגמרו סתם ככה, בלי אזהרה מוקדמת.
ואז אני חוזרת לחשוב על הציון שלי במבחן במתמטיקה.
אח, חתיכת חיים יש לי, אה?....

המשך חיים נפלאים לכולם
Vanilla Light  

שמתי לב לזה לפני כמה ימים... בשלבים הסופיים של תהליך השינוי שלנו בתקופה מסויימת, האנשים שסובבים אותנו הם אלו שמונעים או מעכבים את השינוי.
אני לא מדברת על השלבים המוקדמים, בהם אנחנו צריכים להחליט האם אנחנו רוצים להשתנות ואיך, בהם אנשים אחרים דווקא יכולים להיות לנו לעזר רב.
אני מדברת דווקא על השלבים המתקדמים יותר, אפילו הסופיים.
זה לא סוד שהשתנתי במהלך השנים האחרונות. כולם שמו לב לזה (ז"א, כל מי שהיה מספיק קרוב אליי והיה יכול לשים לב לזה). אני שמתי לב לזה. אני גם לא מנסה להסתיר את זה. קיבלתי את השינוי הזה בזרועות פתוחות, ומהמקום שבו אני עומדת כרגע- אני לא מצטערת על השינוי הזה.
אבל הבעיה מתחילה להיווצר אחרי שאני כבר סגורה על השינוי שאני רוצה לבצע, אחרי שכבר התחלתי להשתנות ואני רוצה לגמור את התהליך. והבעיה מגיעה בעיקר מכיוון האנשים שמכירים אותי כבר הרבה זמן.
ובהרבה זמן אני מתכוונת עוד לפני תקופת השינוי.
זאת בהחלט בעיה.
שמתי לב לזה שלפעמים אנשים כל-כך בטוחים במה שהם יודעים לגביי בנושא מסויים, ולמרות שהם יודעים(כנראה) שאני משתנה(כמו כולם,גם הם) הם בטוחים שאני עדיין כמו מה שהייתי פעם בתחום מסויים.
אז מה הם עושים?
הם מתייחסים אליי כמו שהיו מתייחסים אלי כשבאמת הייתי כזאת, בלי לשים לב לכך שאני משתנה גם בתחום הזה. בלי לשים לב שבעצם ההתייחסות שלהם אליי בנושא הזה כרגיל הם מעכבים את השינוי שלי.
ואני לא מאשימה אותם. אני בטוחה שגם לי יוצא לעשות את זה לאנשים. הרי כבר אמרתי- אני רק בשלבי הסיום של התהליך, עוד לא גמרתי אותם לגמרי, אז כנראה עוד לא רואים תוצאות בשטח.
הם לא אמורים לדעת שהם צריכים להתייחס אליי שונה. אז הם לא.
אני אתן דוגמא, כי אני חושבת שסיבכתי פה את העניינים........
אני ידועה בתור ילדה לחוצה. מה לעשות, אבל זה נכון. יש פעמים שאני פשוט הופכת עכבר לפיל ומכניסה לבלון יותר אוויר ממה שהוא מסוגל להכיל(אני גם אוהבת דימויים ומטאפורותP;) ובמילים פשוטות אך לא הכי מדוייקות[אבל מפאת העדר מילים בלקסיקון האישי שלי,אני אשתמש בזו] - אני נלחצת.
אז בקיצור, זה אחד מהתחומים שהתחלתי להשתנות בו. אני משתדלת להיות יותר רגועה, לקחת דברים בפרופורציות, אתם יודעים, דברים חיוביים(אבל אל תיסחפו. אני עדיין לא אופטימית).
אז לפני כמה ימים בסוף היום עליתי על ההסעה חזרה הביתה מבית-הספר, וכשהתחלנו לנסוע- גיליתי ששכחתי את הסוודר שלי בבית-הספר. סתם סוודר שחור ופשוט, או 'שימושי', כמו שחברה שלי אוהבת לכנות סוודרים בסגנון הזה..(:
כבר עמדתי להילחץ, ומצאתי לזה הרבה סיבות טובות- יהיה לי קר, הוא ילך לאיבוד, מישהו ייקח אותו בטעות/בכוונה, אב הבית או המנקה יזרקו אותו.. וכו'....
אבל אחרי שתי שניות אמרתי לעצמי להירגע, לנשום שתי נשימות ולהסתכל על הכל בפרופורציות. זה רק סוודר, ומקסימום אני אתקשר לחברה שלא נמצאת על ההסעה ואבקש ממנה לקחת את הסוודר ולהביא לי אותו למחר.
אבל בדיוק כשעמדתי להירגע, חברה שלי אמרה- 'יופי, עכשיו את תילחצי ותהיי על קוצים וזה כל מה שתהיי מסוגלת לחשוב עליו כל הדרך נכון?' , וחייכה חיוך מריר כזה.
אז חייכתי חיוך קטן ואמרתי לה, 'לא, דווקא לא', והתקשרתי לחברה שעדיין הייתה בבית-הספר כדי שתחפש את הסוודר שלי בכיתה שהיינו בה, ולבקש שתביא לי אותו למחרת. וזהו. אני ממש גאה בעצמי...(:
אבל אתם מבינים למה אני מתכוונת? שאנשים מונעים מאיתנו מלהשתנות?
חברה שלי משוכנעת שהיא מכירה אותי ממש-ממש טוב (ז"א,היא מכירה אותי טוב, אבל לא יותר טוב ממה שאני מכירה את עצמי,שזה לא הרבה בכלל), ולכן היא הייתה משוכנעת שהיא יודעת מה אני עומדת לעשות ואיך אני עומדת להגיב.
אז בשנייה אחרי שהיא אמרה את מה שהיא אמרה לי, חשבתי לעשות דווקא ולהילחץ בכוונה, אבל אז קלטתי שזה יפגע בעיקר בי, ושזה יהיה מאוד מטומטם. אז מזל שלא עשיתי את זה בסוף.
ואני לא מנסה להגיד פה שרק אנשים אחרים הם אלו שמשפיעים על השינויים שלנו. ממש לא. אני לא מנסה להתנער מאחריות, ואני לא מנסה לחפש את מי להאשים. אני יודעת שבשורה התחתונה, השינוי שלי תלוי בי.
אבל אי אפשר להכחיש שגם הסביבה משפיעה עליו. ואם להיות כנה עם עצמי, היא מאוד משפיעה, ואפילו הכרחית להתחלת ולהשלמת השינוי.
אז גם אם אני לפעמים חושבת- 'הלוואי שלא היו לי חברות. זה היה חוסך ממני הרבה כאבי ראש מיותרים,' (כן,אני באמת חושבת את זה לפעמים.אני יודעת,אני יוצא פה ממש מגעילה..אבל זה לא בכוונה...><) - אני שמחה שאני לא חייה לבד בעולם. כי פשוט אי אפשר להתקדם בחיים בלי השפעות חיצוניות. הן אלו שגורמות לשינוי, מרצון או מכורח, להיות קיים, ולעיתים הסובבים הם אלו שעוזרים לנו לצלוח את מסע השינוי בהצלחה.
~
בסוף אני כנראה לא הולכת לטיול בשבוע הבא.
אני גם ככה צריכה להשלים מ-ל-א שעות שינה, וככה יהיה לי זמן להכין פעולה והכל, אז אולי זה עדיף.
למרות שגיליתי שהשנה המסלולים כנראה יותר פשוטים מהמסלולים של שנה שעברה(הם היו מזעזעים. וכל מה שיש לי להגיד עליהם זה יתדות). ולמרות שאני אפספס את החוויה עם כולם, ואת הצחוקים והכל, ואת התמונות(:\).....
ולמרות שחברות שלי ממש כועסות עליי שאני לא באה(O:), אני יודעת שהן יסתדרו בלעדיי. (וזה נאמר בלי שמץ של מרירות בכלל!) כי זה טיול. הן יהנו ויצחקו ויעשו שטויות, לא יהיה להן זמן לחשוב על זה שאני לא שם.
אני מקווה שמזג-האוויר לא יהרוס להם את הטיול..
אבל עכשיו בכנות- אני כל-כך מאושרת שהתחיל החורף. זאת הרגשה כזאת מדהימה! ולמרות העייפות, והעומס בהדרכה ובלימודים, ההרגשה שהחורף נותן ממש מקלה, היא קלילה כזאת ומשרה רוגע שקט ומדהים.. רק שתעלם כבר השמש...O.O חבל שהחורף זה רק רבע מהשנה. והעולם ממשיך להתחמם.
[תפסיקו כבר להשתמש בכוסות קלקר ובדאודורנט ספריי!!] ..
~
טוב, חפרתי. ואני אפילו לא קרובה לסיים את כל מה שיש לי לכתוב פה. יותר נכון לשפוך פה בזרם חזק ומתמשך.
אה, וגם יש לי תמונות שצילמתי בחופשת סוכות כשהייתי בקבר שמואל הנביא שאני רוצה להעלות לפה.. צילמתי 180 תמונות, מתוכן בערך 170 תמונות נוף. פעם ראשונה שצילמתי כל-כך הרבה תמונות. אין לי מושג איך אני אוכל לדחוף יותר מ-100 תמונות בפוסט אחד.
מזל שיש לי עכשיו 3 או 4 ימים של חופש לעבוד על זה! ועל מתמטיקה. הו, מתמטיקה, למה גם את לא יכולה להיעלם מהעולם כמו הקרחונים והקטבים בגלל ההתחממות הגלובלית? פויה.

סופ"ש מצויין לכולם
Vanilla Light