" אני רוצה להגיד משהו שכולם ישמעו.
אני רוצה לכתוב משהו שכולם יקראו.
אני רוצה לעשות משהו שלא כולם ישמעו עליו, אלא משהו שבאמת יעזור וישפיע על מישהו.
ואני רוצה להגיד משהו שכולם ישמעו, אבל ישמעו באמת.
יקשיבו ויקבלו, או לפחות יתווכחו איתי עליו, כי הם מוצאים אותו חשוב.
ושייקחו אותי ואת הדברים שלי ברצינות. ושלא יתייחסו לדברים בצורה שונה ממה שהיו מתייחסים אם זאת לא הייתי אני שאומרת אותם.
ואני רוצה להצליח לכתוב את הדברים האלו בצורה טובה.
ואני רוצה לכתוב משהו טוב, שהרבה אנשים יקראו. הם לא חייבים לאהוב אותו, אבל שיקראו.
ואני רוצה לעשות משהו שישפיע על מישהו.
ואני רוצה לעזור למישהו.
לא.
להרבה אנשים.
אני רוצה להציל חיים.
בכל דרך שהיא, אבל עדיף דרך הנפש, ולא דווקא דרך הגוף.
ואני רוצה לכתוב משהו שאנשים יקראו.
ואני רוצה לעשות משהו שאנשים יושפעו ממנו- לטובה.
ואני רוצה להגיד משהו ושאנשים יקשיבו... "

היום אמא שלי חזרה הביתה וניגשה אליי עם הארנק שלה.

[ולא, הכוונה שלה לא הייתה להביא לי דמי כיס, לצערי... ]
'תראי.' היא אמרה בפשטות והוציאה מארנקה כרטיס שצבעו ירוק. כרטיס אדי.
המחשבה הראשונה שלי הייתה, ועל זה אני מצטערת מאוד, 'למה היא עשתה את זה?'
לא הייתי בטוחה שאני תומכת בהחלטה שלה, או בכלל בכל מה שהכרטיס הזה מייצג.
שנייה לאחר מכן תפסתי את עצמי ותיקנתי את המחשבה שלי.
אני כן תומכת בכל דבר שהכרטיס הזה מייצג. בלב שלם.
תרומת איברים זה דבר חשוב מאין כמוהו, ואני מבינה את זה. זה יכול להציל חיים. זה מציל חיים.
אבל אני גם מבינה מהיכן הגיעה הרתיעה שלי כלפי הכרטיס.
'זה לא יהיה לך מוזר, להיקבר בלי חלק מהאיברים שלך?' שאלתי את אמא שלי.
'לא.'
אני מבינה מאיפה הגיעה השאלה הזאת שלי. זה פשוט נשמע לי... מוזר ולא טבעי להיקבר לא שלם מרצון , בלי חלק מהאיברים שלך.
אבל מצד שני אין שום דבר טבעי בלמות בתאונה מחרידה ולהיקבר בחתיכות, משהו שלצערנו הרב יכול לקרות, וזה דבר שאין לי עליו שליטה בכלל, אם הוא יקרה או לא, אז אני גם קצת מבינה את התשובה של אמא שלי. את ה'לא' ההחלטי.
כי אם כבר למות, עדיף לבחור מרצון לרצות להיקבר לא שלם תוך כדי עזרה למישהו אחר. חי. כי בשורה התחתונה-אני אהיה מתה. האיברים שלי לא ממש יחסרו לי כשאני אהיה מתה, נכון? ואני אציל חיים של מישהו חי, ולא צריך להוסיף לזה עוד שום דבר. (אני לא חושבת שיש מישהו שלא מבין את המשמעות של להציל מישהו..)
אבל יש עוד דבר שנשמע לי קצת מוזר.
לפי מה שהבנתי ממה שאמא שלי אמרה לי- תורמים את האיברים לאחר המוות רק אם זה היה 'מוות מתאונה או משהו כזה', ולא דווקא מוות טבעי שבו הלב פשוט הפסיק לעבוד.
וזה נשמע לי ממש מוזר.
'את מתכננת למות מתאונה? לא מזקנה?' שאלתי את אמא שלי בקצת ילדותיות, אבל עם כוונה לשאלה בוגרת וכנה.  זה באמת מה שאת מאחלת לעצמך? זה באמת מה שמישהו מאחל לעצמו? מה שאני רוצה לעצמי?
'למות מתאונה או משהו בסגנון הזה'?
הרי האידיאל והרצון הכנה והתמים ביותר הוא למות בגיל 120 בשיבה טובה עם בעלך שמזדקן לידך, והנינים שלך מסביבך... לא בתאונה בגיל 40..!
'זה רק למקרה ש...' היא ענתה.
טוב, אז אל תאשימי אותי שאני לא ממש רוצה לחשוב על ה'מקרה ש' הזה....
(אולי בעתיד, מי יודע... אבל כרגע אני כנראה לא בוגרת מספיק...)

אתמול הייתי ב'סיור סליחות בירושלים לקראת הימים הנוראים'.
או לפחות ככה היה כתוב בטופס שקיבלנו לקראת הטיול. בסופו של דבר זה היה יותר טיול על רקע הסטורי מאשר על רקע דתי. אבל בכל זאת נהניתי.. (:
אבל לפני הכל אולי כדאי להקדים ולכתוב- בשבת הייתי חולה. בבוקר שבת קמתי והכל היה בסדר איתי. אחר-כך אכלנו(כל המשפחה,שישי ושבת אלו היומיים היחידים שאנחנו אוכלים ביחד..), ואחרי שעה התחילו הכאבים בבטן. התפתלתי מכאב במשך כמה שעות ובשלב מסויים בצהריים גם הקאתי. אני חושדת שאמא שלי מנסה להרעיל אותי[בצחוק].
אבל ביום ראשון בבוקר לא הרגשתי הרבה יותר טוב, ואלו היו החדשות הרעות. החדשות העוד יותר רעות היו שלמרות הכל כן יצאתי לטיול. אין לי מושג למה...
ביקרנו בעיר דוד, והיינו בנקבת השילוח, אבל אני העדפתי שלא להיכנס ממש פנימה לאזור של המים. גם מקום סגור, גם מקום חשוך, גם מים, וגם ההרגשה שלא עזבה אותי שבכל שנייה אני עומדת להקיא. לא ממש פסגת השאיפות שלי לבילוי. אז אני ועוד כמה בנות הלכנו עם המאבטח במסלול היבש.
'אין מצב, כולם הולכים במים!' הוא אמר לנו בהתחלה.
'כן? אז למה אתה הולך ביבש?'
'אה, אני לא יכול ללכת עם נשק בתוך המים.'
אז הלכנו איתו בכל זאת. הוא הלך בקצב ממש מהיר והיינו צריכות לרוץ כמעט כדי להשיג אותו. בשלב מסויים, כשהוא הלך כמה מטרים לפנינו חברה שלי אמרה בחוסר טאקט מושלם ובטון שלא היה מבייש מגאפון- 'אני לא מבינה למה הוא כועס עלינו. אנחנו מארחות לו לחברה, בלעדינו היה לו משעמם..'
'תסתמי, הוא שומע אותך!'
'לא הוא לא'
המאבטח מסובב את הראש ומחייך אלינו – 'כן, אני כן.'
XDDD
בהמשך היום התחלתי להרגיש יותר טוב, אבל חמש שעות השינה שישנתי בלילה הקודם(כי לא הצלחתי להירדם) החלו לתת בי את אותותיהן והרגשתי עייפה ומותשת, בדומה לכל השאר, שהיו מותשים מהטיול.
הלכנו לשמוע שיחה של רב, וכולם תכננו להירדם במשך השיחה, אבל הרוב לא הצליחו להירדם, כי הוא דיבר בצורה ממש מעניינת ואמר כמה דברים שהרגשתי שהם חשובים(בשבילי לפחות..) . [אני עדיין מפנימה אותם וחושבת עליהם. אולי יהיו מסקנות בקרוב..^^]

~

בסוף היום הייתה הרקדה.
בשביל מה זה טוב? אין לי מושג. מה זה בכלל הרקדה, אתם שואלים? אני לא יודעת. סתם מעגלים של אנשים שמפזזים לצלילי שירים חסידיים,שבהמשך הלילה הופכים למזרחית[איכס].  
אני לא אוהבת לרקוד ולא אוהבת את כל הקטע הזה של הרקדות, והייתם מצפים שאחרי כמה שנים טובות שבהן הן מכירות אותי- החברות שלי לא ימשיכו ללחוץ עליי בנושא הזה. אבל תנו לי להפתיע אתכם-הן ממשיכות.
'יאללה, בואי לרקוד.'
'נו מה, אל תהיי יבשה'
'בואי, נו......'
ועוד כל מיני דברים שנונים כאלו.
אז תקראו לי יבשה, תקראו לי מבאסת, תקראו לי הורסת מסיבות, תקראו לי חננה. לא אכפת לי. אני רק ישבתי בצד עם חברה שלי (שגם היא לא אוהבת את כל ההרקדות האלו, רק שאליה כולם כבר הבינו שאם הם יפנו בבקשה לבוא לרקוד – הם לא יזכו לתגובה למעט מבט רצחני מלחיץ ביותר O.O)
אז קראתי קצת-גמרתי את הספר שהבאתי איתי(: [סתם ספר חמוד שלקחתי מהספרייה. ואל תקראו לי חננה כי הבאתי איתי ספר לטיול!O:]. שיחקתי קצת באייפוד של חברה שלי. שמעתי מוזיקה(נורמלית). היה כיף (:
ואחרי ההרקדה נסענו הביתה, שפוכים מעייפות אך גם מרוצים, בעיקר כי היום קיבלנו יום חופש (;
~
בתחילת הסיור, בבוקר, הלכנו לכותל. הספקנו להיות שם רק 20 דקות, והייתה הרגשה של לחץ באוויר-חייבים להספיק את כל התוכנית אז צריך למהר- וקצת התאכזבתי מזה.
כי אני אוהבת להיות בכותל כשיש לי כמה זמן שאני רוצה להיות שם, בלי שילחצו עליי לסיים ולהזדרז.
ואני אוהבת להיות בכותל בערב, כשמתחיל להיות קריר ויש רוח נעימה שמנשבת.
אני אוהבת להיות בכותל בסוף הטיול, כדי שאני ארגיש שהגענו לשיא הטיול בסופו, זה מרגיש ככה הרבה יותר משמעותי.
ואני אוהבת את האווירה שהאנשים שבכותל משרים עליי.
ולמזלי ולשמחתי הרבה, הסעיף האחרון מתקיים בכל מצב.
אפשר למצוא בכותל אנשים מכל הארצות, דוברי כל השפות, מכל העדות, חילונים דתיים או מסורתיים, מבוגרים או צעירים.
בשעה שהיינו בכותל הייתה שם גם קבוצה של תלמידות צעירות, בנות שמונה או תשע לכל היותר, שהתפללו תפילת שחרית ושרו את הסליחות בקול ילדותי ומתוק, כזה שאי אפשר להישאר אדישים אליו.
והיו שם גם שתי נשים מבוגרות, שהחזיקו ידיים ובכו ודיברו בשפה שלא הבנתי, אבל בצורה שלא הייתי יכולה שלא להבין. בנימה של תחינה, של בקשת רחמים ועזרה, בקול מתחנן ומבקש ובכזו עוצמה שאי אפשר להתעלם ממנה.
כן, הסעיף האחרון מתקיים בכל מצב, לשמחתי (:
והכי אני אוהבת בסוף, כשעושים את כל המאמצים כדי להתקרב אל הכותל, לגעת בו, להרגיש אותו. והוא אף פעם לא מאכזב. אבניו תמיד קרירות למגע אבל גם מזמינות.. ואוהבות.
ואלו רק חלק מהדברים הקטנים שאני אוהבת בכותל. ואני אוהבת אותו ♥
ואני שמחה שיצא לי לבקר בירושלים ובכותל, במיוחד בתקופה הזאת. (:
~
משהו נוסף-
בזמן האחרון קיבלתי הרבה תגובות חמות על הפוסטים, על הכתיבה שלי, ועל הבלוג בכלל.
רציתי להגיד תודה ענקית לכל מי שהגיב, אתם לא מבינים כמה תגובות כאלו משמחות אותי ומחממות את הלב.
מגיע לכולכם, ולכל מי שרוצה , חיבוק ענקי
אוהבת,
Vanilla Light