"אמילי? נו תגידי לי מי נבחר מהבנים...אני לא מסוגל לראות!" קרא ליאם. "זה..זה אתה!" אמרתי בחשש ועצב. "יאו! אני לא מאמין אני אהיה רומיאו ואני..." הבין ליאם מה קרה לי. "את חוששת מהנשיקה,נכון?" שאל. "לא..כלומר,כן." עניתי. "אל תדאגי. תבואי אלי הביתה ונתאמן. תביני כמה זה יכול להיות טבעי." הציע. "טוב..." אמרתי. "אמילי!" קראה לי שירלי. "רוצה לבוא אלי?" שאלה. "אני קבעתי עם ליאם..." אמרתי. "איכס! את יוצאת עם אח שלי?!" שאלה. "לא! מה פתאום! רגע,ליאם אח שלך?!" שאלתי,מופתעת. "הוא תאום שלי! טוב אז את כן יכולה לבוא אלי!" אמרה שירלי בשמחה והלכה.
"שירלי ג'ייסון היא התאומה שלך?! בחיים לא הייתי מנחשת!" אמרתי מופתעת. "טוב את באה אלי היום? ותזכרי שזה רק מקצועי." שאל ליאם. "סבבה." עניתי והלכתי לשיעור.
~בהפסקה~
"אמילי!" קראה לי דיינה,הידידה הטובה ביותר של ליאם. "מה דיינה?" שאלתי בחיוך גדול. "ואו! מישהי כאן שמחה!" אמרה דיינה וגיחחתי. "טוב דיינה,מה רצית?" שאלתי. "להגיד לך שליאם לא מפסיק לדבר על זה שאתם נפגשים היום!" היא אמרה והסמקתי. "באמת?" שאלתי. "שאני אשקר לך?" שאלה והבנתי שהיא רצינית. "הוא ממש מחבב אותך. וזה קורה לו אחד ב-..." אמרה דיינה. "טוב די! את בכוונה רוצה לגרום לי לצרוח בכל המסדרון?!" אמרתי סמוקה כולי. "טוב אני הולכת לשירלי. עד לפני שעתים לא ידעתי שהם תאומים! את מאמינה?!" אמרתי ולקחתי את תיקי. "ביי אמילי!" אמרה דיינה וכל אחת הלכה לדרכה. הלכתי לחצר בית הספר,איפה שנמצא הספסל האדום מתחת לעץ. ראיתי את שירלי בוכה. "שירלי? מה קרה?" שאלתי.
"זה לואיס...הוא..נפרד ממני." היא אמרה בעיניים אדומות מבכי. "למה? מה קרה?" שאלתי. "הוא אמר לי שהוא אוהב את דיינה. וברוב חוצפתו הוא ביקש...ש...שאני אדבר עם ליאם כדי ש..יסדר לו דייט עם דיינה." היא אמרה והחל עוד גל גדול של בכי. "מה?! מה הוא חושב לעצמו?!" שאלתי בכעס.
"אבל אני מכירה מישהו חתיך יותר ומקסים יותר מלוקאס...." אמרתי והסתכלתי על ברנדון. הוא כמו שירלי רק זכר. גם שירלי מנגנת בגיטרה ובעבר היתה לה להקה. היא זמרת מעולה והיא שמחה כל הזמן! "ברנדון?! ומה גורם לך לחשוב שהוא ירצה אותי?"שאלה ואני כבר הייתי בחצי הדרך אל ברנדון.
"תגיד לי בכנות. אתה אוהב את שירלי?" שאלתי בתקיפות. "אני חושב...כן,קצת." אמר "תענה בכן או לא!" ביקשתי. "היא מטרידה אותך?" שאלה שירלי שנעמדה לידי. "דווקא לא. היא נתנה לי אומץ לעשות משהו." אמר. "היא?! היא נתנה לך אומץ למה? להתאבד?" שאלה בצחוק אבל בעצמה לא צחקה.
"לא..להציע למישהי שאני אוהב מתחילת שנה שעברה לצאת." אמר. "מי? דיינה הזאת? זה בעיה כי כולם מאוהבים בה." אמרה בעצב ודמעות כמעט שהתפרצו. "אז יש לי מזל שאני לא צריך לעמוד בתור הזה...תגידי שירלי...רוצה לצאת איתי?" שאל. וצרחתי. "תגידי כן!" אמר לה.
"אני מניחה שזה...בסדר מצידי. אבל אתה בא אלי היום. הבטחתי לאמילי והיא מימילא מתאמנת עם אחי." אמרה. "סבבה." הוא השיב לה וחזר לכתוב שירים ללהקה שלו. "הלך מעולה! ואל תגידי שלא." אמרתי . "מה שתגידי..." נאנחה והלכה לשוטט בבית הספר. "מה קרה לה?" שאל ליאם שהפתיע אותי בנוכחותו. "הבהלת אותי! טוב זה לא מה שחשוב...לואיס נפרד ממנה אבל ברנדון הציע לה לצאת והיא הסכימה. היא מרגישה מבולבלת..אבל זה יעבור לה." אמרתי. "איך את יכולה להיות כל כך שמחה כל הזמן? תגלי לי את הסוד שלך." ביקש ליאם. "לא יודעת...החיים פשוט טובים אלי." אמרתי.
"מגיע לך את החיים הטובים האלו,אמילי." אמר ליאם. "כן,בטח." אמרתי. "מה עם תומאס?" שאל. "אל תזכיר לי אותו!" צעקתי. "סליחה...זה נושא רגיש." אמרתי. "טוב. נצטרך לחכות לסוף היום.." אמר במין מסתוריות ונכנס לכיתתו.
~בסוף היום~
הלכתי לביתי כששילי וליאם מלווים אותי משני צדדי ודיינה עומדת על יד ליאם. "טוב...אז נתראה!" אמרתי ונכנסתי לביתי.
הבית היה ריק. חיממתי מהפיצה הקרה שהכנתי אתמול ועליתי למעלה כדי להתארגן לחזרה של עם ליאם שתערך בעוד כשעה. לבשתי את השמלה הקצרה והאדומה שלי ונעלתי את נעלי הבובה בצבע אדום לכה. את השפתיים הורדרדות שלי כיסיתי באודם אדום עדין וענדתי את העגילים הכסופים שלי.
הפיצה בדיוק היתה מוכנה ואכלתי אותה בתאבון. התיישבתי להכין את שיעורי הבית הנותרים וכשסיימתי בדיוק עברה שעה.
יצאתי לכיוון ביתם של שירלי ושל ליאם נכנסתי לחצר ביתם ודפקתי על הדלת. "היי אמי..." אמר וכשהסתכל עלי נקטע דיבורו. "אני מצטער פשוט את...ואו!" אמר. "כן,תודה. טוב שנתחיל להתאמן?" שאלתי. "סבבה. בואי לחדר שלי." אמר. "איפה ברנדון ושירלי?" שאלתי. "בטח מתמזמזים בחדר." אמר ליאם. הצמדתי את ראשי לדלת ושמעתי אנחות ושפתים נצמדות ומתנתקות. "אמרתי לך?" אמר ליאם ופתח את דלת חדרו. "טוב אז..."אמרתי. "אני מצטער אמילי...אני לא מסוגל להתאפק." אמר ליאם ונישק אותי בפראות. נהנתי מהנשיקה שלו. כאילו אני מכירה אותו כבר זמן רב ואנחנו חברים כבר חמש שנים. אבל בכל זאת ידעתי שזה לא בסדר להתנשק ככה עם מישהו שאני בקושי מכירה. "ליאם!" אמרתי לאחר שהדפתי אותו מפי. "זה לא בסדר. אני בקושי מכירה אותך!" אמר. "נחשיב את זה כנשיקה מקצועית." אמר. "אני יודע שקשה לך להתנגד לזה..." לחש בסקסיות לתוך אוזניי. הוא נישק אותי. אבל הפעם בעדינות וברכות. התיישבנו על המיטה שלו,מתנשקים ללא הפסקה. "ליאם..." לחשתי לו. "אמילי..." השיב לי.
"אני מרגישה שאנחנו נצח ביחד. אני מרגישה שונה איתך...משהו אחר. אבל זה מרגיש לי לא בסדר כי אני בקושי מכירה אותך." אמרתי. "אני אוהב אותך אמילי. את אולי לא זוכרת אותי כי כשבאת אלינו הייתי מסתגר בחדר וחושב על כמה את יפה ומיוחדת. אני אוהבת אותךמאז שהכרתי אותך...כלומר...מאז שהכרת את שירלי." אמר. "אה...לפחות עכשיו לא קיימת הבעיה של הנשיקות." אמרתי. "טוב...כבר שבע. את לא צריכה ללכת? יוליה הנסיכה?" שאל בחיוך וקרץ לי. "אוי רומיאו...אנחנו לא נוכל להתראות יותר! סתם,סתם!" אמרתי וצחקתי. ליאם ניש אותי נשיקה קלה על שפתיים וליווה אותי עד דלת היציאה. "ביי אמילי." אמר. "ביי,רומיאו." אמרתי וסגרתי את הדלת.
ביציאה מחצר ביתם,חטפתי מכה עזה מאבן שפגעה בראשי ונפלתי ארצה. אבל השמלה לא התלכלכה. הרי גם שטף הדם העז שיצא ממצחי,גם הוא אדום.
____________________________________________________-
יצא קצר? מעניין? איכס?
תגובות נחמדות בבקשה;)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
