בלוג סיפורים-לא תומך בהערות מגעילות-רק הערות בונות!

הרגשתי יד מלטפת את גופי ומשהו מוחץ את ראשי. ניסיתי להבין מי זה. הראייה שלי חזרה לפתע והבחנתי בליאם. 

"מה קרה,ליאם?" שאלתי בלחץ. "מישהו זרק עלייך אבן קטנה אבל בעוצמה חזקה. נפגעת בראש וירד לך מלא דם. את בחדר שלי עכשיו." אמר ליאם וליטף את אזור הפגיעה. "אח,זה כואב!" אמרתי והזזתי ידו מהפגע. "תודה." הודיתי לליאם. "אז זוכרת את הטקסט לחזרות של מחר על הבמה?" שאל. 

"כן,ברור." אמרתי. "איפה שירלי?" שאלתי. "עדיין בחדר עם ברנדון." אמר. "אולי תבדוק מה איתם? זה מלחיץ אותי." ביקשתי.

"אוקי..." אמר. הלכנו בזהירות לחדר של שירלי. "אה אה! ...." צעק ליאם. גילינו שהם רק מתנשקים. "ליאם! זה לא במקום!" צעקה שירלי. 

"אתם מתנשקים שעות! אתם לא רוצים לאכול משהו? לשתות?" שאל ליאם. "לא,זה בסדר." אמר ברנדון. "ביי!" אמרה שירלי וסגרה את דלת החדר.

חזרנו לחדר של ליאם ופתאומיות ליאם הצמיד אותי לקיר והחל לנשק אותי. "הרבה נשיקות יש היום,אה?" שאלתי מתנשפת. 

"אם זה איתך,לא אכפת לי כמה זה." אמר. "טוב די ליאם. כואב לי הראש ואני צריכה לנוח. תלווה אותי הביתה בבקשה." ביקשתי.

"טוב." אמר וירדנו למכונית שלו. הנסיעה עברה בשתיקה. למרות ששמענו את דיסק השירים של שירלי. מארון 5. זה שם הלהקה ששירלי מעריצה. עד כדי טירוף. "ביי ליאם. נתראה בחזרות." אמרתי ונשקתי נשיקה קצרה ללחיו. הוא הסמיק כאילו זו הפעם הראשונה שנשקתי לו. נכנסתי לביתי ועם הרגשה מוזרה זו,נרדמתי לשינה עמוקה.

קמתי לבית הספר. הכל השתנה ביום אחד. יש לי חבר חדש,ככל הנראה גם לשירלי ואני במחזה! אני מקובלת יותר מתמיד.

בוא נראה אותך עכשיו,ונסה! לבשתי את חולצת בית הספר הורודה עם ההדפס הלבן ולבשתי את הג'ינס הקרועים למחצה שלי. ענדתי את עגילי החישוקים הגדולים והוספתי שפתון שקוף לשפתיי. לקחתי את התיק שלי וירדתי למטה. "ביי אמא!" אמרתי לאמא שלי ונשקתי ללחיה. "את לא רוצה טרמפ?" שאלה.

"לא,תודה. אני נוסעת עם שירלי וליאם." אמרתי ויצאת לחכות לשניהם. תוך שתי דקות קצרות הם הגיעו ונכנסתי לרכבם. "איך הראש?" שאל ליאם. "בסדר. יותר טוב." עניתי.  "הבאת את הטקסט?" שאל ליאם. "ממ...שיט! שכחתי אותם!"  אמרתי בעצב. "כן...שכחת אותם אצלי." אמר. חייכתי למשמע דבריו.

"הבאת אותו,נכון?" שאלתי. "כן! אמילי,את באמת חייבת להרגע קצת." אמר ליאם. "כן,אני יודעת. אני בלחץ מהמחזה." אמרתי. "מתרגשת מהחזרות?" שאל. "מאוד!" אמרתי. "גם אני. טוב הגענו." אמר ויצאנו מהמכונית. לקחנו את התיקים והתקדמנו לבית הספר. בכניסה לכיתה ליאם נפרד ממני וחיבק אותי. מהאוחרי גבו ראיתי את ונסה הביצ'ית ואת תומאס. היא "נפלה" עליו ונשקה לו. הוא הדף אותה במהירות והתקדם לכיתה. מיהרתי להתנתק מליאם ולהיכנס לכיתה. "ביי." אמרתי לליאם והתיישבתי בקצה הכיתה,מקווה שתומאס לא שם לב.

הגעתי הביתה וראיתי את אמא שלי משולבת ידיים,כעוסה ומאוכזבת. "אוי אמילי...למה התאהבת בליאם הזה?" שאלה.

"לא יודעת...התאהבתי בו." אמרתי. "אסור לך לפגוש אותו יותר!" קבעה. "מה? למה?!" שאלתי בכעס. "ככה!" אמרה בהחלטיות. 

"אבל..." באתי להגיד אבל היא קטעה אותי:"אין אבל! את לא נפגשת איתו וזהו!" אמרה ואני עליתי לחדרי ובכיתי בלחש אל תוך הכרית.

אחרי שבועייםאחרי שבועיים

"הם חברים..." אמרה ונסה והצביעה על אמילי וליאם האוכלים ביחד בקפיטרייה. "אני אדאג שהם לא יהיו ביחד..." אמר תומאס וכיווץ ידו לאגרוף.

"בהצלחה..." אמרה ונסה ברשעות והלכה להתחנף לאחרים. "תגידי ביי ביי לרומיאו ושלום לתומאס." אמר תומאס ונשבע לנקום.

עליתי לבמה עם השמלה הלבנה וליאם עם החולצה התפוחה שלו. כבר היינו כל כך קרובים לנשיקה הזאת שלא קיבלתי כבר הרבה זמן בגלל האיסור שאמא שלי הטילה עלי... את הכמעט נשיקה הזאת קטע תומאס. "אני יודע שאתם ביחד! אבל לא עלייך אני כועס! אלא עליו! אתה מנסה לגנוב לי את החברה?!" שאל בכעס תומאס. "סליחה?! אתם מזמן לא חברים!" אמר ליאם. . "תסתום או שתחטוף! ותשתמש בחולצה התפוחה להגנה...לא שזה יעזור לך..." אמר תומאס והחטיף לליאם. ליאם לא עמד בשקט ודרך לו על הרגל בחוזקה. "די לריב!" צעקתי ועמדתי ביניהם. "לא לפני שאני אחטיף לו!" אמר תומאס ובמקום להחטיף לליאם השאיר לי סימן כחול בעין. התחלתי לבכות וברחתי למעבדת המדעים. שניהם פצחו בריצה אחרי וניסו להדביק את קצב ריצתי. רצתי הכי מהר שיכולתי. נכנסתי לכיתה וסגרתי את הדלת. שכחתי לנעול אותה ולכן הם פרצו אותה ונכנסו.

"עזבו אותי..." אמרתי. "אבל אני אוהב אותך..." אמר תומאס. "אבל אני לא אוהבת אותך...אני אוהבת את ליאם! אבל בגלל האיסור שהטילו עלינו אנחנו לא יכולים להיות ביחד..." אמרתי בדמעות. "אני מבין שאין לי השפעה בכלל." אמר תומאס בכעס ויצא בטריקת דלת.

"אמילי...למה שלא נמשיך מה שהוא קטע?" שאל ליאם בחיוך. "בטוח שאתה רוצה לנשק אותי כשאני בוכה?" שאלתי וכמעט הוצאתי מעצמי חיוך. 

"בכל מצב אני אשמח לנשק אותך." אמר. "אז בוא נמשיך..." אמרתי ונישקתי אותו. "התגעגעתי." אמרתי. חיבקתי אותו חזק ואז קלטתי את אמא שלי.

'היא ראתה את הנשיקה?'  שאלתי בראשי. "ליאם...אמא שלי בחוץ." אמרתי. "אוי לא...." אמר והתנתק ממני. יצאנו החוצה. "ראית הכול?" שאלתי.

"הכול. את בעונש. את לא יוצאת לשום מקום בלי ליווי שלי ואני מצמידה לך חברה טובה שלי שתשגיח עלייך. עונש כפול! מרוצה,אמילי?!" שאלה בצעקה. התחלתי שוב לבכות. ליאם רצה לחבק אותי אבל אמא שלי נעצה בו מבט זועם.  "להתראות,יקירתי." אמרה והסתובבה לכיוון היציאה.

"הם יפרדו בקרוב,גברת פורטר. בקרוב מאוד." אמר תומאס לאמה של אמילי. והוא נשבע שהוא יפריד בניהם. לנצח.