 כינוי:
MadHatter בת: 29
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2011
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2011
The Adventures of Rokil & Donisha Chapter one.
הסיפור מוקדש לידידי הטוב, שעליו מבוססת דמותו של "רוקיל".
שיכול להפוך גם את הדברים המשעממים ביותר לפחות משעממים XD
את המשכו של הסיפור אני יפרסם פעם או פעמיים בשבוע ככה.
מקווה שתהנו :] וסליחה אם הצורה שבו הטקסט מעוצב קצת לא נוחה, כפי שמו של הבלוג אני כותבת את זה בפנקס במחשב, מה שגורם לדברים עבורי להראות קצת אחרת.
הוא רץ במהרה ברחבי הדוכנים, מנסה להתעלם מצעקת המוכרים כאשר הוא מפיל את הדברים שלהם. הוא היה עסוק מידי מלברוח מהמשטר שרדף אחריו בשל גנבה.
הוא היה רעב, ולבש אותם בגדים במשך שבועיים. הוא היה חייב לגנוב לבוש ואוכל, אחרת לא היה יכול להתקיים יותר. מה שבייש אותו בעיקר הייתה העבודה שהוא גנב בגדי ילדים,
מכיוון שהוא גמד, הבגדים למבוגרים לא התאימו למידותיו, והיצורים שחיו בעיר הזאת, מבני אדם לאורקים, היו ענקיים ולא חשבו על יצורים קטנטנים כמותו. "לעזאזל עם השיער הארוך הזה!" קילל,
שערו השחור והארוך הגולש הצידה הפריע לו לראות את העגלון שעבר מולו, וכמעט התנגש בו. כשעבר אותו הבחין בסמטה חשוכה וקפץ אליה, מקווה שהשומרים לא יבחינו בו. למזלו הם היו שרירנים, חזקים
וטיפשים. הם פשוט המשיכו לרוץ ישר רומסים כל דבר אשר עומד בדרכם ולא הבחינו בכך שהמטרה שלהם נעלמה מעיניים.
הוא נאנח ואכל לאכול את הגבינה שגנב.
"אתה די תופס לי את המקום." שמה קול נשי מאחוריו, הוא הסתובב וראה זוג עניים תכולות בוהקות מהחשכה, הוא לא יכל לזהות את הדבר שעמד מולו מכיוון שלא היה אור מאותו כיוון.
היא כנראה הבינה זאת, והדליקה גפרור. מולו עמדה אלפית יחסית נמוכה לאלפיות רגילות, שערה היה שחור חלק, אסוף מאחור והיה לה פוני מקדימה. גופה היה שרירי, היא לא הייתה רזה
אך לא קרובה לשמנה, גופה היה מלא במקומות הנכונים, ויחסית גדול. הוא הבחין בקשת עץ על גבה, שעוטרה בחתיכות בד-פסים בצבע כחול,ירוק ולבן. החתיכות היו במרחקים שווים זו מזו.
על עצמה היא לבשה שריון בצבע אפור ירקרק, שמעוטר בקצותיו בפסים ירוקים. המכנסיים והנעליים תאמו לשריון, אך הנעליים נראו מעט גדולות לרגליה. הבגדים שלה היו מעט מלוכלכים וקרועים בכמה מקומות.
היא הבחינה בכך שהוא נועץ בה מבטים והסתכלה עליו במבט קר.
"א-אני מצטער, רק ניסיתי להבין מה דיבר אלי" הוא נאנח בשנית.
"ברחת מהמשמר אני מניחה? הם צעקו שהם מחפשים אחרי גנב גמד בעל שער שחור גולש הצידה, ובגדי עור חומים" היא חייכה חיוך מרושע.
הוא שלף את הדוקרן שלו "ומה עם כן?" שאל בעודו לועס עוד חתיכת גבינה.
"אז כדי שתלך לצד השני, כי אתה קרוב לכניסה, וחוץ מזה שאני אוהבת לשבת פה, שב אתה בקצה של המקום הזה" היא צחקה לעצמה.
הוא בא להתנגד, אבל הוא הבין שיש היגיון בדבריה. הוא הסתכל על כמה חשוך הוא סופו של המקום הזה, והריח לא היה נהדר בכלל, אך לא היה לו ברירה.
המקום לא היה ארוך במיוחד גם ככה. משמה במקרה הכי גרוע הוא יכול לברוח משם מהר, חשב לעצמו. הוא הלך בסמטה עד שמצא משהו להתיישב עליו,
מעין קופסת עץ. הוא הבחין שגם האלפית התיישבה על אחת קרוב לפתח, מביטה בעוברים והשבים ומקלפת את התפוח בידה.
"אז למה את לא מסגירה אותי? כסף קל" הוא מצא את עצמו שואל, ואז כיסא את פניו בידיו כי לא הבין מדוע שאל שאלה כה טיפשית.
"אני לא רואה סיבה להסגיר משהו שהיה צריך אוכל" היא חייכה אליו, הוא הבחין שחסר לה שן אחת ושהשיניים שלה לא היו מבריקות במיוחד.
הוא שמע רעשים מוזרים שגרמו לו לקפוץ מהקופסא, הוא נפל על פניו. הוא שמע את צחוקה החינני של האלפית מאחוריו.
כשהרים את פניו, הוא ראה זאב יושב ליד העלפית, פרוותו העליונה הייתה שחורה, רגליו היו אפורות וכך גם הבטן והצוואר שלו, החלק העליון של ראשו היה גם הוא מכוסה
בפרווה שחורה, אך פניו היו אפורות. אוזניו היו גם הן אפורות, ושעירות יחסית. עניו היו חמות. ציפורני רגליו היו שחורות וארוכות להחריד.
"פחדת מאליסני?" היא חייכה והמשיכה "אל תדאג, הוא רק הלך לצוד מחוץ לעיר" היא הצביעה ליד הזאב, במקום שהצביעה נמצאו חתיכות בשר גדולות יחסית, רוב הסיכויים של חזיר.
"אז ככה את משיגה את האוכל שלך" הוא לחש, היא כנראה שמעה, כי היא הנהנה קלות. לאחר שתיקה קצרה, שבה הרעש היחיד שהיה קול הלעיסה של הגמד היא שאלה;
"אז איך הגעת למצב שאתה חסר כל?" הוא שתק. היא הפצירה בו כמה פעמיים עד שהסכים לדבר.
"אבי היה מכור לטכנולוגיה, הוא השקיע את כל הכסף על ליצור משהו, שעד היום אינני יודע מה, הוא אמר שזה יחזיר את כל הכסף, והוא טעה. בסופו של דבר הוא השאיר אותנו ללא כסף,
נעלם לכמה ימים וגופתו נמצאה תלויה." הוא השפיל את מבטו לכמה דקות והמשיך;"לאחר מכן אימי נשארה שבורה, וחלתה לאחר כמה זמן, אחיי נלקחו לשלם חובות ורק אני נשארתי כי התחבאתי באותו זמן."
בכל אותו זמן שדיבר היא לא הביטה בו, היא נראתה אבודה במחשבות משל עצמה, והביטה לכיוון הפתח.
"זאת אחת הערים הכי ראשיות, והכי מלאה בקבצנים, אנשים חסרי כל, אנשים שבקושי מתקיימים מיום ליום. השלטון לא עושה כלום עבור אנשים כמונו, המלכה המשוגעת רק מחפשת מאמינים, ומי שלא מאמין מת."
היא אמרה את הדברים הללו לאוויר, בלא כוונה שמישהו ישמע, אבל הוא שמע.
"האנשים שלקחו אותם היו האנשים מהשלטון" הוא אמר בקושי. היא רק השפילה את מבטה.
"מתי יתחלף השלטון לדעתך?" הוא שאל בקול מלא תקווה.
"מתי שמישהו יעז להביס את המלכה, היא המלכה ששלטה הכי הרבה זמן מכל האנשים לפנייה, והמרושעת ביותר." שוב שתיקה. הגמד סיים לאכול, והרעש היחיד היה קולם של האנשים מהפתח, ונחירותיו של הזאב.
"אתה לובש בגדי צייד לילדים." ציינה. הוא הביט בה ועקץ; "לרגע חשבתי שאני לובש בגדי צייד מיוחדים מהשלטון".
היא הביטה בו תחילה בזעם, אחר כך כבשה אותו "אני יכולה להכין לך בגדים למידתך." הוא הביט בה לכמה רגעים, שוקל את הצעה וענה "למה שתעשי זאת? אין לי איך לשלם לך"
היא חייכה אליו, כובשת את צחוקה "כדי כשאני ילך איתך ברחוב, לא יחשבו שיש לי ילד". פניו האדימו לכמה דקות אבל לאחר מכך חייך. בדיחות, הומור. דברים כאלו לא היו שמה לרוב,
ועדיף פשוט לזרום איתן כשעוד היו.
החושך בסמטה גבר והם הבחינו שמתחיל להחשיך, היא גררה אותו מחוץ לעיר, למקום שהיה בו מקבץ אוהלים קטן. המשמר הקציב להם שתי שומרים. אלו היו אנשים שלא יכלו לממן לעצמם מקום לגור,
הוא היה צריך לשלם את כל הכסף שהצליח לגנוב - שתי מטבעות זהב על מנת לקבל אוהל ולהתיישב שמה, אבל זה היה עדיף מאשר להישאר בעיר. המשמר בלילות משועמם ועושה דברים נוראיים למי שניתפס,
עדיף שחבורת שודדים תתפוס אותך בחוץ, ולא החיילים המשועממים שרק מחפשים להעניש אותך כי נשמת לידם.
היא לקחה את מידותיו והחלה לתפור. הוא הלך לשבת ליד האש, והבחין בכמה יצורים מוזרים שרק שמע עליהם או ראה אותם ברנדומאליות בעיר.
היו שמה שתי אלפים זכרים, בת אנוש, גמדה מסוג שונה משלו, היא הייתה הרבה יותר מלאה ממנו וגברית יותר, מה שכאב לו קצת, יצור שהחצי התחתון שלו סוס, והחצי העליון אנושי. והמוזר ביותר, עקרב מדבר שגודלו היה כשני הגמדים יחדיו, צבעו היה שחור עם פסים אדומים. בנוסף הצטרפה לשמה אישה שצבע עורה היה ירוק, שערה היה ורוד, ורגליה נראו כשורשים, הוא בחיים לא ראה
דבר כזה לפני כן. מעל לאש נצלע הבשר שהזאב הביא מוקדם יותר.
"ברוך הבא" אמרה האישה הירוקה וחייכה אליו. "אני מניחה שדוניאשה הביאה אותך לכאן"
"מי?" הוא שאל, את השם לא שמע לעולם לפני כן.
"היא מביאה אותו לפה ואפילו את שמה היא לא אומרת." צחקה בת האנוש בעלת השיער הג'ינג'י השופע.
"שקט ג'ינג'ית!" נשמעה צעקה מאחור. כולם צחקו מעט חוץ מהג'ינג'ית שהאדימה.
"עכשיו את בכלל נראית כמו עגבנייה! מה שמזכיר לי שבאמת בא לי אחת.. אפשר לתת לך ביס?" דוניאשה המשיכה להציק לה בזמן שתפרה.
הג'ינג'ית הרימה את החרב לשתי הידיים שלה בעצבים "שקט!" ותכננה לרוץ אליה, אך האיש-סוס עצר אותה "די." הוא אמר בקול נעים. והיא נרגעה.
"הוא המבוגר האחראי" לחשה לו האישה בירוק. הגמד רק הנהן.
איש הסוס החל לדבר "שמי הוא קאנטריאס. הג'ינג'ית היא מלנה, זוג האלפים הגברים שמה הם נאטליוס ונאדאריון, הגבירה לצידך היא רוסילינה, והגבירה משמאלך היא
ג'רילה, והעקרב הוא אדם, כן שם אירוני לחיה שכזאת" הוא בקושי חייך. הגמד נעץ מבטים בעקרב, העקרב הגיב באדישות "אתה תתרגל, ועכשיו תגיד לנו את שמך?"
"את שמי?" הוא שאל. הם הסתכלו אליו כאילו הוא היה מצורע. "כן?" ענו פה אחד.
"שכחתי אותו" הוא ענה מהסס. הם נשארו עם אותו מבט.
"אחי היו קוראים לי רוקיל, כי תמיד אהבתי לפוצץ אבנים עם פצצות" הייתה שתיקה ממושכת. ואז איש הסוס - קאנטריאס אמר "נעים להכיר רוקיל"
וכולם הנהנו בשקט וחזרו לעיסוקיהם, הגמדית ג'ירלה דיברה עם מלנה, האישה הירוקה רוסילינה הלכה לדבר עם דויאנשה, זוג האלפים הזכרים הלכו קצת רחוק מהמחנה,
ואיש הסוס והעקרב המשיכו לשוחח בניהם.
רוקיל מצא את עצמו מביט לצד השני, לכיוון שערי העיר הוא הבחין בעוד כמה מחנות. "אנחנו לא היחידים אה?" מלמל, העקרב הביט בו וענה "כן, המשמר הבין שמספיק שיספקו כמה שומרים
שממילא שומרים גם על השערים וגם על האנשים פה, הם פותרים לעצמם את הצורך להוזיל מחירים ושטויות כאלה, גנבים יודעים שברגע שהצבא תופס אותם הם מתים." הוא חייך חיוך אכזרי.
"הדבר היחיד שהצבא מבקש באיתנו בתמורה חוץ ממחיר ממש נמוך, זה שלא נדרדר לגנבה." ציין בנוסף קאנטריאס.
"איך נשיג דברים בלי לגנוב? המקצוע שלי זה גנבה תאמינו או לא זה המקצוע שלי, אני גונב עבור אנשים שאין להם את היכולת לעשות זאת, פיתחתי מומחיות עם השנים" הוא הביט בהם במבט רציני.
זנבו של הקרב זז מצד לצד בעודו מדבר. "וכמוך, לכל אחד פה יש את המקצוע שלו, וככה אנחנו מתפרנסים וחיים, או שנצוד חיות מהמדבר שבו אנחנו חיים כרגע, או שאנשים מהעיר,
שיודעים שאצלנו המחירים זולים יותר, באים לפה וקונים מאיתנו דברים שיצרנו". רוקיל הביט סביבו, הוא כמעט שכח שהעיר ממוקמת במדבר, ליד הנהר שחותך את כל המדבר עד לאזור הבא.
הם נמצאו לא רחוק ממנו, ואם הם יתרחקו מספיק מהעיר יכלו לשתות ממנו בלי שהמשמר ישים לב.
הוא לא יודע כמה שעות העבירו בישיבה מול המדורה, אבל לפי תזוזתו של הירח הוא ניחש שעברו לפחות שלוש, הוא שוחח עם הקרב והאיש-סוס על הדברים הרגילים, כשהישתרר שקט הוא הביט לאחור,
הוא ראה שהיא הספיקה כבר לתפור את החולצה, ועובדת על המכנסיים. "היא לא תקרא לך לבדוק אם זה מתאים לך, היא יודעת בדיוק את המידות רק מלהסתכל משום מה" חייך אליו קאנטריאס.
"מעניין איך" הוא מלמל. "ניסיון" השיב אדם העקרב.
לאחר זמן מה גירש העקרב את כולם למיטות, באיומי זנב, מלנה רצתה להילחם בו אבל הספיק המבט המפחיד שלו כדי להרתיע אותה. רוקיל לא התנגד, הוא היה צריך שינה ארוכה כדי להתרגל לעובדה שמהיום והלך הוא יחיה בחברה, ובמקום פחות או יותר שלו.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
