אנון: לא חשבתי שאני אעלה היום פרק. נו טוב.
94 במתמטיקה זה אח XD
פרק חמישי
יש לי דה ז'ה וו, חשבה לונה בפחד כשראתה את את ידה של אמה
מתחילה לנוע קדימה, אל כיוון חזהּ, וכדור האור השחור המוכר שהופיע בכף ידה לא
הפתיע אותה. זה לא כל כך נורא, לונה, היא ניסתה לשכנע את עצמה, את כבר
עברת את זה. זה לא כזה נורא. זה לא כואב או משהו. הכל יהיה בסדר. הכדור החל לזהור
בהילה שחורה. ועכשיו הוא יתחיל לשאוב את כל מה שעומד בדרכו, נזכרה
לונה.
כמו נבואה, הכדור אכן החל לשאוב את את כל מה שעמד בדרכו. לונה הרגישה כיצד
היא מתחילה להתרומם מהאדמה. הכאב החד שפילח אותה הפתיע אותה. זה לא היה ממש כאב.
זה יותר שרף מאשר כאב, או שזה כאב ושרף ביחד. היא הרגישה כאילו הכדור המקולל נכנס
ותופס את ליבה ומאיים להוציא אותו החוצה.
"מה אתה עושה?! תפסיק! מה אתה עושה לי?!" היא צרחה בכאב לעברו של
לוציפר.
"את נהנית, מתוקה?" לוציפר צחק צחוק מגעיל.
"אני נראית לך כאילו אני נהנית?!" כעסה לונה והחלה לצרוח שוב.
לוציפר נראה כאילו הוא נהנה מכל רגע. הוא החל לצחוק צחוק פרוע שרק עצבן את
לונה עוד יותר. "מה נראה לך שאני עושה עכשיו?" הוא שואל, בקולו רוע
טהור.
"אין לי מושג, מה שאני יודעת זה שאני סובלת פה ואתה נהנה מהסבל
שלי!"
"טוב, מה שנכון נכון," הוא צחק שוב, "כל הסבל שנגרם לך הוא
מתהליך הוצאת הנשמה. זה תהליך ממש, אבל ממש לא נעים. את בטח מבינה למה אני
מתכוון."
לונה הנהנה ופניה התעוו מכאב. דמעות חמות ומלוחות החלו למלא את עיניה
ולזרום על לחייה.
"אל תדאגי, מתוקה, זה לא יימשך הרבה זמן. אמה נוהגת לעשות את העבודה
שלה בדייקנות ובמהירות יתרה." הוא גיחך.
"כמה זמן?!"
"עשר דקות. רבע שעה מקסימום."
"מה?!" לונה נאנחה ביאוש, ממשיכה לסבול עם הוצאת נשמתה, שנראתה
לה עכשיו כסבל נצחי.
"זה עובר ממש מהר. לספר לך סיפור בינתיים?"
"מה כבר יש לך לספר לי?" שאלה לונה ברוגז.
"את מה שמעניין אותך לדעת."
"לא מעניין אותי לשמוע ממך שום דבר. אני רוצה פשוט לגמור עם הדבר הזה
כמה שיותר מהר."
"אפילו לא על איך אני מכיר את אמא שלך? אני יודע שאת רוצה לדעת."
הוא אמר בערמומיות.
"לא." שיקרה. זה אכן עניין אותה, אבל היא העדיפה לשמוע את הסיפור
הזה אחר כך, ולא כשהיא סובלת כל כך כמו עכשיו.
"טוב. זו החלטה שלך. אמה, מהר יותר." פקד לוציפר. הכאב שלה,
שלפני זה חשבה שהוא בלתי נסבל לחלוטין, התעצם אפילו עוד יותר, אם זה בכלל אפשרי.
היא עצמה את עיניה חזק ונשמה נשימות עמוקות, אך זה רק העצים את הכאב שלה עוד יותר.
היא צרחה וצרחה והתחננה בפני לוציפר שיגאל אותה מייסוריה.
"אל תטרחי, מתוקה, זה עוד מעט נגמר."
"מה אתה מנסה לעשות?! להרוג אותי?!" לונה התנשמה, גופה כואב
ודואב.
"אפשר לומר." הוא גיחך, "מבחינה מסויימת את עכשיו נחשבת
גוססת. אל תדאגי, את לא תמותי. זה חלק בלתי נפרד מלהפוך לשדה."
"א-אני הופכת... ל-לשדה?!" לונה נדהמה.
"לא ידעת את זה קודם? אנשים בלי נשמה נחשבים כשדים.
החיים החדשים שלך יהיו חיים של שדה."
"ואיך אמה עושה את זה? איך היא מוציאה נשמות?" לונה שאלה, מותשת.
"זה התפקיד שלה. היא שואבת נשמות. בתרבות שלכם היא נקראת 'מלאך המוות',
או פשוט מוות." הוא אמר.
"אז היא כן תהרוג אותי."
"היא לא, היא פשוט מוציאה את הנשמה שלך. אמה, אני חושב שזה
מספיק." אמר לוציפר.
לונה הייתה מותשת לחלוטין. היא הרגישה שנשמתה כבר נפחה בה. אמה סוף סוף
הרפתה את האחיזה בלונה והיא התמוטטה על האדמה. היא החלה להשתעל ללא הפסקה וראתה כי
כדור האור השחור החל לשנות את צבעו ללבן בוהק, מסנוור, זוהר בהילה תכולה. לוציפר
יצר כדור בדולח שקוף והכניס לתוכו את כדור האור, שלונה הסיקה שזו הנשמה שלה.
"מה אתה... מתכוון
לעשות איתה...?" לונה השתנקה, קצרת נשימה.
"לא עניינך." אמר לוציפר והחלק לצחוק כאילו היה זה הדבר הכי
מצחיק בעולם.
"לא ענייני? אבל זו הנשמה שלי." היא אמרה.
"כבר לא." הוא גיחך.
לונה נאנחה. היא חשה כל כך כבדה. עיניה איימו להיעצם לתמיד. היא הרימה את
ראשה בכבדות, עיניה עדיין דומעות, והיא ראתה שדמותו של לוציפר הולכת ונעלמת.
"לאן אתה הולך?" היא לחשה.
"אל תדאגי. את תפגשי אותי שוב." הוא גיחך ואז נעלם.
לונה, שהאמינה ללוציפר על כך שלא תמות, תהתה למה לאחר שנעלם הכל נהיה שחור.
היא החלה להתעורר לאט לאט. בתחילה, כאשר פקחה את עיניה, היא לא הבינה היכן
היא נמצאת. החדר היה חשוך, שום טיפת אור לא הייתה בו. היא נדהמה מגודל המהירות שבו
עיניה התרגלו לחושך. בחדר היא ראתה מיטה, ארון בגדים, ומראה. על יד המיטה הייתה
מנורת לבה. לונה הדליקה אותה, והמנורה החלה לזהור בכתום אדמדם. איכס, חשבה.
כתום היה הצבע השנוא עלייה. חבל שהוא לא כחול...
באורח פלא, המנורה שינתה את צבעה לכחול זוהר. מ-מה? איך? היא נדהמה.
מגניב! מעניין מה עוד זה יכול לעשות! היא החלה לחשוב על משהו פשוט, על כוס
מים. כוס מים, כוס מים. במהרה ובפשטות הופיעה בידה כוס זכוכית המכילה מים. היא
גמעה ממנה במהירות. כאשר סיימה וקמה ממיטתה, התחושה הייתה מוזרה. היא הרגישה כאילו
חלקי גופה היו שרויים בתרדמת והיא נאבקה להחזיר אותם לחיים. היא קפצה מספר פעמים
על רגליה, ניערה אותם ואת ידיה, ולאחר מכן בצעה תרגילי מתיחות וגילתה שהיא גמישה
יותר ממה שהייתה קודם. כאשר הרגישה שהיא מתוחה מספיק, היא החליטה להתסדר מול
המראה. היא החלה להתקדם באיטיות אל כיוון המראה. אך כשהביטה על דמותה הנשקפת אליה
מן המראה היא נתקפה שוק. היא לא הכירה את עצמה, זו לא הייתה היא. בוודאות.
שיערה, שהיה פעם בלונדיני, היה כעת כחול. כחול כהה מאוד, בערך תואם את צבע
עיניה. עורה, שהיה בהיר עוד קודם, שינה את צבעו לגון לבן חולני – מן לבן אפרפר
בהיר מאוד. היא עדיין הייתה לבושה בתלבושת בית הספר שלה, שהייתה קרועה לחלוטין,
וגופה ברובו נראה כמעט אותו דבר, כמקודם. חוץ מכמה דברים חדשים שעיטרו את גופה –
זוג כנפי עטלף ענקיות, גדולות פי שניים מגופה, מלאות חתיכות בד גדולות שכנראה הם
מהחולצה שלה. היא תהתה אם באמת יכלו לשאת אותה באוויר. אחרונות חביבות היו זוג
קרניים שעטרו את ראשה. הן היו חומות ומעוקלות כְּשֶׁל שור. אצבעה, בהיסח הדעת,
נגעה בקצהּ של אחת הקרניים. "איי!" היא קפצה. האצבע שלה החלה לדמם בשטף.
"תפסיק. תפסיק. תפסיק." היא סיננה, והחתך שאצבעה הפסיק מיד לדמם. זה
הפתיע את לונה שוב. היא המשיכה לבהות בדמותה, המומה לחלוטין, לא מסוגלת לעכל את
המראה או להתיק את עיניה מבבועתה.
לאחר שהתעשתה, היא התרחקה מספר צעדים אחורנית אל כיוון המיטה, והחלה לצרוח.
צרחה ארוכה, מבועתת, מלאת פחד, לחץ, זעם, שנאה. במקביל היא שאלה את עצמה כיצד
יוצאים ממנה כל כך הרבה רגשות בבת אחת, כל כך רעים, כל כך מגעילים. היא ידעה שהיא
לא טיפוס עצבני בדרך כלל, והניחה שזה אולי נגרם מכל האירועים שעברה בזמן האחרון.
"לונה?" היא שמעה קול נשי מוּכר מעבר לדלת, אך לונה לא ידעה
לשייך את הקול למישהו מסויים.
"מי... מי זה?" שאלה לונה בחשש.
הדלת נפתחה ברעש. בפתח הופיעה דמות מכונפת. לונה לא יכלה כל כך לראות את
פניה כי היא הייתה מוסתרת בחושך.
"גאון. יש כאן מתג אור. את יכולה להדליק את האור." הדמות לחצה על
המתג והאור נדלק וגילה אותה.
"ק-קים? זו... את?" עיניה של לונה התרחבו בבת אחת, והיא הצליחה
לשחרר צווחה חלושה.
קים הרימה גבה. "נו, ברור שזו אני, לונה. אנחנו חברות עוד מהגן. את
מכירה אותי כמעט כל החיים שלך. מה קורה איתך?"
לונה סקרה את גופה של קים. שיערה, שפעם רק קצוותיו המתולתלים היו בצבע ורוד
בהיר, היה עכשיו ורוד כולו. עיניה היו ורודות גם כן. מאחר שהייתה ממוצא אסיאתי
עורה היה יחסית שזוף, ועכשיו עורה היה לבן אפילו יותר משלה, אם זה בכלל אפשרי. היא
היתה לבושה בחולצה קצרה ומכנסי ג'ינס קצרצרים, שלונה הופתעה איך יכלה ללבוש משהו
כל כך קצר ולא להרגיש מובכת בכלל. היו לה כנפיים כמו של לונה, וקרניה היו חומות גם
כן, אך ישרות ולא מעוקלות כמו של לונה.
"את... את... נראית..."
"לונה? הכל טוב?" שאלה קים.
"את נראית מוזר." ציינה לונה.
"לא... ואת נראית נורמלית לחלוטין." היא אמרה בסרקסטיות.
"את נראית כאילו נגזרת מאיזשהי סדרת אנימה יפנית!" לונה אמרה.
"ואת ממש לא נערת אנימה מהלכת. את והשיער הכחול שלך."
"יש לך שיער ורוד! ועיניים ורודות! איך תסבירי את זה?" לונה
קראה.
קים שתקה. "...אני אוהבת ורוד." היא אמרה לבסוף.
בלי שום התראה מוקדמת, לונה רצה אל קים וקפצה עליו בחיבוק לוחץ. בעינייה
היו דמעות. "חשבתי... שאני לא אראה אותך יותר... שהוא שיטה בי, החלאה הזאת...
שאני אמות..." לונה בכתה.
"לונה, די לבכות מכל דבר. זה קורה לך הרבה יותר מדי פעמים
לאחרונה." קים ציינה תוך כדי שהיא נמחצה בחיבוק החזק של לונה. כשקים ראתה
שלונה המשיכה לבכות היא הניחה את ידה על גבה הרועד. "אל תדאגי לונה. הכל
בסדר. אני פה. הכל יהיה טוב. פשוט... החיים שלנו יהיו שונים מעכשיו. קצת יותר
שונים... מהחיים שלנו כבני אדם." היא אמרה.
לונה הנהנה ושחררה את קים מהחיבוק. קים בפעם הראשונה הבחינה בבגדיה של
לונה.
"לונה... מה לעזאזל את לובשת?" קים שאלה בזעזוע.
לונה התבוננה בבגדיה, שהיו קרועים. "את התלבושת האחידה של בית
הספר?" היא שאלה.
"זה. לא. טוב." הדגישה קים. בצעדים גדולים היא ניגשה אל ארון
הבגדים והחלה לחטט בתכולתו. היא הוציאה משם חצאית ומשהו שנראה כמו גופיה וזרקה
אותם לכיוונה של לונה. "תלבשי את אלו."
לונה סקרה את הבגדים. "אבל הם ממש ממש קצרים! מה רע בבגדים
האלו?" היא שאלה בתמימות כביכול, כאילו מתעלמת מהעובדה שהם קרועים לחלוטין
והיא לא יכולה לצאת ככה.
"הם קרועים לגמרי! וחוץ מזה, בסוג כזה של בגדים יהיה לך ממש ממש חם.
תאמיני לי. ובלי ויכוחים, לכי להתלבש. הינה, אני משאירה אותך פה לבד שתהיה לך
פרטיות." קים אמרה ואז יצאה.
לונה בהתה בבגדים, חסרת אונים. לאחר כמה זמן, היא החליטה שאין טעם לדחות את
זה והחלה לפשוט את חולצתה באיטיות, כפתור אחר כפתור, ממול המראה. כשהחלה לפתוח
אותה, היא שמה לב למשהו מוזר, לא שייך – זה היה קעקוע של כנף של עטלף וקרניים הצד
שמאל של גופה מעל חזהּ. עיניה של לונה התרחבו. "מ-מה?" היא נבהלה,
וניסתה להזכר מתי עשתה את הקעקוע הזה. היא לא הצליחה להיזכר. "טוב... מה כבר
יכול לקרות? תמיד רציתי קעקוע... זה לא הקעקוע שרציתי, ולא במקום שרציתי, אבל לא
נורא... פשוט הקדמתי את המאוחר, לא קרה כלום, הכל בסדר..." מלמלה לונה לעצמה
בניסיון לשכנע את עצמה שהכל כרגיל והחלה לנשום נשימות עמוקות.
היא שמעה בעמעום צלצול בדלת, והניחה שקים הלכה לפתוח. היא המשיכה להתלבש
בבגדים שקים נתנה לה, לבשה את היצאית הקצרצרה שהרגישה שלא מכסה שום דבר, וקצת
הסתבכה עם לבישת הגופיה עם הכנפיים, ולקח זמן עד שהבינה שזו היתה גופיית מחוך
שנסגרת מתחת לכנפיים. היא התבוננה על עצמה במראה, והיא לא הכירה את עצמה. היא
הרגישה מאוד לא בנוח עם הבגדים החדשים שלה אך הזכירה לעצמה שיא צריכה להתרגל לכל
אלו, בין תרצה או לא תרצה.
כשהיא לבושה בבגדים שקים המליצה עליהם, יצאה לונה מחדרה, ושמעה את קולה של
קים, כשהוא קצת מרוחק, "עכשיו, לך, לפני שלונה תבוא."
הסקרנות גברה עליה. בצעדים שקטים ומהירים היא רצה במקום החדש והלא מוכר
כשמחפשת את מקור קולה של קים. היא לבסוף איתרה אותה בפתח הבית. היא התחבאה מאחורי
קיר כדי לא להיראות. היא שמה את ידה על פיה כדי שקולה יישמע מרוחק וקראה,
"קים! אני צריכה עזרה!"
"אני צריכה ללכת, נראה לי לונה הסתבכה עם הכנפיים שלה." היא שמעה
את קולה המתנצל של קים.
"לא, אל תלכי... היא תסתדר." היא שמעה קול של גבר, מוכר להחריד.
דמיאן?
"קים!" היא קראה שוב, כשהיא עדיין מאחורי הקיר, ובקושי עמדה
בפיתוי להציץ ולראות מה קורה.
"טוב, עכשיו אני באמת חייבת ללכת," קים אמרה, "מצטערת. ביי,
דמיאן."
ידעתי! אבל... רגע, מה?
היא הציצה בפעם הראשונה. עיניה התרחבו בתדהמה בפעם המי יודע כמה היום.
כשקים הניחה את שפתיה על אלו של דמיאן.
איך בא לי תגובות בונות XD
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אנון שכותבת סיפורים בהמשכים