It's not too late it's never too late

אחד הדברים שאני שונאת בעצמי ואוהבת בעצמי:

אני מושפעת מהרגשות של הסובבים אותי כל עוד התחושה שלי לא עוצמתית במיוחד.

אני לא יודעת למה, אבל אני אדם כזה..

כשיש לידי מישהו שקרוב אליי/חשוב לי אני מצליחה להרגיש את מה שהוא מרגיש

שמחה.. עצב.. כעס.. אכזבה.. אושר..

הכל.

לפעמים זה טוב, כי כשחבר קרוב ממש מאושר אני מושפעת מהאושר שלו ושמחה.

מצד שני, זה על הפנים... כי כשמישהו, במיוחד אחד שממש חשוב לי, מלא בעצב.. אני מרגישה את זה.

יש מישהו שאני מכירה, אחד שקרוב אליי, שאני יודעת עליו כמה דברים, בתקופה קשה.. והרגשתי את זה..

אתמול, היה פיצוץ. היה פשוט פיצוץ ענקי והוא נכנס לאחד המצבים המסוגרים האלה.. שלא מתקשרים כמעט עם אנשים ואפילו המסכות לא עובדות

וכל היום הוא היה בדאון רציני.

ואני? כל רגע שהסתובבנו אני הוא ועוד שני חברים.. הרגשתי את כל הכאב והעצב שמשודר ממנו... והושפעתי מזה..

וזה כל כך קשה פשוט.. אתם מבינים? זה כואב.

חשבתי.. שאחרי שאני אלך הביתה זה יעבור... אבל זה כל כך חזק וזה משפיע עליי גם עכשיו.

אני באמת לא יודעת מה לעשות... אני רוצה לעזור לו ואין איך...

ואתם הקוראים, לא חייבים אפילו לקרוא..

הייתי חייבת לפרוק את זהל מקום כלשהו...

אוף.. הלוואי וידעתי מה לעשות בשבילו .. :/