לא חשוב, זה כבר עבר.

קצת יותר משש שעות על הרגליים, במעלה ובמורד המדרגות, עם מגש כבד ולא יציב על ידי השמאלית שאני חשה היטב.

הולכת הבייתה. בחיי שהדרך ארוכה מדי. כשנותרות לי רק עוד עשר דקות, אני שוקלת ברצינות לעצור לנוח על ספסל. מרוב שבא לי להפסיק ללכת בא לי לבכות. אבל אני חייבת להגיע הבייתה.

אחרי המקלחת אני מלווה את שותפתי לרכבת. אויר לילה לח ועומד, מכוניות אלמוניות, הרלי מרעיש כשהוא מאיץ ברמזור. שיחה סתמית. לא ממצה. וכשהיא תחזור, הבית כבר יהיה של מישהו אחר. ואני אשן במקום אחר, וגם הדברים שלי יהיו שם. אבל האם זה יהיה בית...? אני יכולה רק לקוות. אכן, קיצה של תקופה.

כשאני חוזרת לבד מהדהד בראשי השיר in the cold light of morning של פלסיבו, אבל מוקדם מדי, או מאוחר מדי, ואין עדיין אור. רק ירח כמעט מלא ואורות עיר.

אני לא יודעת למה בא לי לבכות עכשיו. כי אני שוב הולכת? כי היא עוזבת? בגלל לוטם (המדהימה שנפרדה ממני לפני כשלושה שבועות)? בגלל שאני כל כך עייפה?

אולי בא לי לבכות פשוט כי בא לי לבכות, והדבר היחיד שאני צריכה עכשיו זה להכנס למיטה, לחבק את הכרית שלי, ולישון.

לשקוע בחלומות, בתת מודע המפותח שלי שייקח אותי רחוק, למקומות שהמודע המוגבל שלי לא יכול.

לתוכי פנימה.

דרך אגב, המספר עלה ל- 14.