כה חלשה.
היא צופה בגשם היורד מבעד לחלונות הפתוחים, העשן יוצא החוצה והקור נכנס פנימה. היא לא יודעת למה היא עושה את זה. בעצם היא לא יודעת כלום כמעט. רק שזה משכך הכל וגורם לה לעונג של הרס עצמי. אף פעם לא הייתה לה את המשמעת עצמית הדרושה כדי לעשות את זה בדרך אחרת.
היא מחייכת כשהיא מרגישה איך תאי המוח שלה נשרפים באש של המצית. היא מחייכת כשהיא חושבת איך תנשור מהלימודים. איך תחזור לבית הוריה, מבויישת, אפופה אדי כישלון מסריח. איך תזחל אל דלתם, מביטה באדמה. נושמת אוויר נקי. נקי מדי. עוד סמים.
המפתח במנעול מקפיץ אותה מהרהוריה הנוגים. הוא ניגש אליה, לוקח מידה את הג'וינט. מסתכל עליה בכעס. שואף עמוקות, מחזיק, ונושף. עיניה מביטות בו ממקום אחר. הוא מכבה את השאריות ורוכן אליה, היא מושיטה ידיה אוטומטית אל צווארו והוא נושא אותה אל חדר השינה, מניח אותה על המיטה, מביט בה כשהיא מתפשטת באיטיות.
כשהיא עירומה הוא מתקרב, כדי שתוכל לפתוח את אבזם החגורה, את הכפתורים. כדי שתוכל ללטף את האיבר הקשה בידיה הקרות, להכניס אותו לפיה. המכאניות לא מפריעה לו. הוא עוצם עיניו, נאנח בעונג. הוא פוקח אותן, הודף אותה לאחור, מכניס לתוכה שתי אצבעות מחוספסות, מניע אותן. היא נאנחת למרות שהיא לא רטובה. היא מושכת אותו אליה למרות שזה יכאב. הוא מזיין אותה באדישות, בנחישות. הוא גומר. קם. סוגר את הכפתורים והחגורה. ניגש למטבח. פותח את המקרר. היא בוהה בתקרה. מנסה לבודד את ההרגשה הרעה ולהתעלם ממנה בו זמנית.
היא קמה לשמע נהימתו המגיעה אליה מהמרפסת. עוד אחד. לשרוף עוד. להרוס עוד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
