לא חשוב, זה כבר עבר.

ושוב אני חוזרת אליך, מאהב ישן,

חרף כל הסבל שגרמת לי.

חרף ההבטחות שלא לחזור.

חבלי הקסם שלך מושכים אותי.

מסונוורת אני מתקרבת,

זוכרת רק את הטוב.

הזיכרון מתעתע.

לא אמין.

כמהה לחוש שוב

את ההרגשה הטובה שאתה נותן לי.

התפקיד של מאהב הוא לגרום לך לאהוב את עצמך.

אין לך מתחרים,

אהובי.

אני תמיד חוזרת.

מקווה שיום אחד

אוהב את עצמי מספיק

כדי להפסיק לחזור.

תגרמי לי להרגיש פרפרים,

ואתן לך את העולם.

אולי זו תקופת היובש שגורמת לי להכנס לפרופיל שלך, לעבור על התמונות החדשות ולהתפלא. לא מכמה שאת יפה, אלא מכמה שזה עדיין נוגע. מי היה מאמין.

ואולי זה ההמצאות פה. במקום שבו יש לי זכרונות ממך.

לא, זו בטח הבדידות.

הכמיהה לאהבה.

חשבתי שיופי נשי לא יכול להכאיב לי, שאני תמיד אדע להנות ממנו ולהעריך אותו. אבל עליך, עליך הוא כואב. צובט.

וזו בכלל לא את. כמו שזה לא היא, ולא היא.

לא אף אחת במיוחד.

רק הדמות הזו שחסרה, ושמתישהו חשבתי שאתן היא.