לא חשוב, זה כבר עבר.

אני עולם. אני כוכב. ככזו, יש לי ירחים. ירחים שמקיפים אותי. אני יכולה להשתמש בהם, ויכולה שלא.

לאחרונה בחרתי שלא. פשוט לא היה לי כוח.

אבל הירחים חשובים לתפקוד של הכוכב, לוודא שהכוחות יהיו מאוזנים.

חשוב לזהות את הירחים, ולכבוש אותם.

לתת להם לתת לי.

ומי הם הירחים?

החברים.

המשפחה.

ההשקעה בעצמי.

ספרים.

ספורט.

מוזיקה.

פסיכולוגים.

מורים פרטיים.

סרטים.

עדיין לא החלטתי אם סמים קלים ואלכוהול הם ירחים אמיתיים או לווינים מזוייפים, שהמדענים המטורפים שבי שלחו לחלל במטרה לזרוע הרס. הרס עצמי כמובן, הרי המדענים האלו הם אני.

נראה לי, אני די בטוחה, שזהו. עבר.

הפרפרים שלך הזדקנו ומתו.

הבטן שלי ריקה, מחכה -

לבחורה מדהימה,

אינטליגנטית,

עם חוש הומור ציני,

שריטה,

ניצוץ בעיניים,

חיוך יפה,

ובעיקר גישה טובה לחיים,

שתבוא - ותגדל בה פרפרים.

קשה לי לתאר מה בדיוק עובר עלי. אני בעצמי לא לגמרי מבינה. נקלעתי למצב די מוזר.

זמן מה אחרי שנפרדנו, כשכבר קצת התחלתי להתגבר, זה קרה - פרק 117 (בערך) בסאגת היחסים שלי עם ל'.

הנשיקה הראשונה הגדילה לי את הלב בחמישה ס"מ. השנייה הביאה אותו לגודל של פומלה.

הפלירטוט העדין לפני, שיחת הנפש הפתוחה והדומעת אחרי, הסקס, החיבוק והקפה בבוקר, הכל היה מושלם.

ואת עדיין אוהבת אותי. את מאוהבת בי. את מרגישה שאת במקום הרבה יותר טוב, ושאולי הפעם זה יעבוד.

לא מפריע לך שכבר ניסינו ונכשלנו פעמיים.

אמרתי לך שאני לא רוצה.

אני מפחדת. לשחק בך, לשחק בעצמי, לעבור שוב את התהליך הידוע מראש.

את מסובכת לי, וקשה לי, ואני מפחדת. מאוד.

אבל... יש לי רגשות אליך. המון.

אמרתי לך על הלב שהתרחב. בכיתי כשדיברנו.

בכיתי גם למחרת, אבל את זה לא אמרתי לך.

התחרטתי בכל פעם שראיתי אותך אונליין בפייסבוק.

כמעט שאמרתי לך שאני מתחרטת.

ואולי אני באמת מתחרטת?

זה הרגע לקחת החלטה. החלטה קשה וכואבת.

האם להתחייב לקשר הזה, עם כל ההיסטוריה והקשיים הידועים שלו, בגישה אמיצה, פתוחה, מסורה ומתמסרת, כמו שלא הצלחתי לעשות בפעמים הקודמות, או לוותר. לוותר עליך כחלק מהחיים שלי. לוותר על האחת שגרמה לי לשכוח את הקודמת, הראשונה, ולהתאהב בה.

לוותר על זו שהלב שלי גדל כשהיא מנשקת אותי.

אני קצת כועסת עליך שהחזרת אותי אחורה ככה, אבל סולחת. יודעת שהייתי שם באותו ערב בדיוק כמוך, אלא שלא ידעתי מה את מרגישה ואיפה את עומדת.

ועכשיו כשאני יודעת, האם אני יכולה לסמוך עליך? שתעשי הכל, אפילו תשתני קצת בשבילי?

כי אם אני אחליט שכן, אני אעשה הכל. אני אעבוד על מה שצריך. אני אדבר איתך על הכל, אם תתני לי. אם תעזרי לי להרגיש איתך הכי נכון והכי נוח שבעולם.

אני חושבת שכבר החלטתי. אני חושבת שאוותר. שאני לא אוהבת אותך מספיק. בכל זאת, כבר חודשים שאני עובדת על להתגבר עליך.

אבל הלב המתנפח, אומר אחרת... אוף. אני מתוסכלת.

וכשאני קוראת כל מה שכתבתי, אני יכולה לדמיין אותנו מדברות על זה פנים אל פנים, אני מחייכת חיוך קטן של אני-עומדת-לבכות, ואת מחזיקה לי את היד ואומרת לי בעיניים הקשובות שלך שהכל יהיה בסדר.

שאנחנו נצליח.