אוף, איזה מן שבוע מתיש עבר עליי...
התחיל מזה שאיזה מישהו שלא ראה אותי בחיים החליט לרקוד לי על המצפון ולאיים בהתאבדות בגלל שהחלטתי לא להעביר את הקשר בינינו שלב.
מיותר לציין שזה נגמר בניתוק הקשר לאלתר,אני מניחה שמצד שנינו...
הסתיים בזה שאני כותבת עכשיו בלוח מקשים על המסך מאחר והמקלדת שלי החליטה להתאבד, ובניגוד להוא מלמעלה מימשה את זה.
כך שלוקח לי בערך 20 שנה לכתוב משפט אחד.
באמצע היו כל מיני דברים שוליים שלא נחוץ לציין.
אז קודם כל שנה טובה וזה,שנהיה לראש ושלא יצמח לנו זנב כי ממילא אין מה לעשות איתו.
שלא נתייחס לשטויות שאני כותבת,כי ככה זה שהמקלדת בתוך המסך ולא מחוצה לו, הראש נדפק לאט לאט.

ואני...שאני אפסיק לטחון דברים מהעבר ואתחיל להתמקד בהווה סוף סוף,
אולי זה יוציא אותי מן הבועה המוגנת הזאת ויחזיר אותי סוף סוף לעולם האמיתי.
שהזמן יעשה את שלו למרות ש....

It has been said, 'time heals all wounds.' I do not agree. The wounds remain. In time, the mind, protecting its sanity, covers them with scar tissue and the pain lessens. But it is never gone.
Rose Kennedy

("נאמר שהזמן מרפא את הפצעים , אני לא מסכים. הפצעים נשארים. עם הזמן ,המוח מגן על שפיותו, מכסה את הפצעים ברקמות צלקת, ומחליש את הכאב, אבל הוא לעולם לא נעלם.") רוז קנדי.
לגמרי נכון...

שנה טובה:)