יש לי כאב ראש. אני באמת לא מבינה מה חשבתי לעצמי כשהתנדבתי לעשות פרוייקט באנגלית על ספר בגודל של 300 עמודים באנגלית רהוטה בשביל להוסיף לעצמי כמה נקודות לממוצע. ראבק מה יצא לי מזה? גם ככה הממוצע שלי גבוהה ואפילו בעברית אני מתעצלת לקרוא ספר בגודל של 300 עמודים.

היום נתקלתי בסיפור אמיתי לחלוטין שהצחיק אותי עד מוות (טוב זה אף פעם לא יהיה מצחיק כמו מה ששומעים בפעם הראשונה) מדובר על אחד שלא ממש רצה להתגייס לצה"ל אז הוא השיג כיסא גלגלים,אלוהים יודע מאיפה וחבש את עצמו בכל הגוף ואז ביום של הגיוס הוא בא ככה עם הכיסא והתחבושות על הידיים ועל הרגליים ואמר להם "טוב...תעלו אותי." (לאוטובוס) מיותר לציין שאף אחד לא טרח להעלות אותו ושככל הנראה העיפו אותו על מצב נפשי חמור חחחח יש כאלו שפשוט יגידו שזה עצוב אבל זה הרג אותי לדמיין את הסיטואציה ההזויה הזאת.

ביום חמישי ראיתי את הסרט השני של דמדומים, לא טרחתי לקרוא את הספרים כי כמו שאמרתי, בכוח יש לי כוח לקרוא ספרים בעברית ואני מתארת לעצמי שהספרים עבים. גם אני לא הכי בקטע של פנטזיה, יותר בקטע של מתח או אקשן בספרים. חוץ מזה, אני לא סובלת לקרוא ספר ואז לראות את הסרט שלו, אלא אם כן העלילה גאונית או מעניינת, כמו בלירות באלוויס למשל, הייתי מתה שיוציאו לספר הזה סרט. אבל אני סוטה מהנושא אז....איפה הייתי? אה כן, חברה שלי סחבה אותי לזה בלי לשאול אותי אפילו,  סרט די הזוי ופחות מובן לעומת הסרט הראשון ואני לא יודעת אם מיותר לציין שישבו בשורה מאחוריי ילדות קטנות שלא הפסיקו לצרוח שאדוארד חתיך וסקסי ומושי מושי מושלם! וכשהגיע הסוף(נו, אני לא אגלה מה היה הסוף למרות שגם ככה אין כאן קוראים) זה היה נשמע כמו מלחמת עולם. נעזוב את זה שהוא לא כזה חתיך, השחקנים שם פשוט לא יודעים לשחק! וחבל. המלצה למי שהולך: לקחת נורופן, קהל היעד לא מותיר ברירה.

בכל מקרה הדבר היחיד שמחזיק אותי בחיים זה שהולך להיות לי שבוע פנוי אחרי 72 אלף שנה (לא, זה רק הרגיש ככה...) של עבדות.