כל היום הסתובבתי עם 15 וחצי שקל. 5 שקל ביזבזתי על נסיעה.

אני באה לקנות קולה בקפיטריה עם 2 מטבעות של 5, המוכר טוען שאחד המטבעות מזויף. קיבלתי עצבים על המנוול שהביא לי את המטבע ותוך כדי חשבתי איך לצאת מהמצב הזה כי הייתי צמאה ברמות שלא ניתן לתאר במילים.

נפתח דיאלוג לא ברור עם המוכר שהתנהל במבטים התוהים מה לעשות באותו רגע.

"טוב אני אקח פחית..." החזרתי את הבקבוק, אני לוקחת פחית.

"זה 6 שקל."

חיטטתי בארנק, הפכתי את התיק, בקיצור חיפשתי בכל מקום אפשרי ובסופו של דבר הצלחתי לאתר מטבע מסכן של חצי שקל. יופי, 5 וחצי, איפה עוד חצי?

"שיט...חסר לי חצי. טוב..לא חשוב." אני מתקדמת אל המקרר על מנת להחזיר את הפחית.

"טוב בואי, שיהיה 5 וחצי..." המוכר מביט בי מיואש.

נתתי לו את הכסף, קצת מושפלת ומרגישה כאילו הוא עשה לי איזו טובה גדולה שמכר לי פחית קולה.

הגעתי הביתה, חיפשתי את הארנק השני שלי ולא מצאתי אותו. הגעתי למסקנה שיכול להיות...אבל רק יכול להיות שהוא היה כל הזמן הזה בתיק ולא ראיתי אותו?!

חיטטתי בתיק, פתאום אני רואה את הארנק השני שלי ובתוכו 220 שקלים אמיתיים וקורצים שצעקו "איך לכל הרוחות לא ראית אותנו?!?" ואני מביטה בהם במבט מושפל וצועקת עליהם חזרה : "לא יכולתם להופיע קודם?!"

המשך יבוא בפעם הבאה שאצא מושפלת (אני מאמינה שזה לא יקח כל כך הרבה זמן...)

עד כאן להיום.

עריכה: 5 שנים לבלוג, מה מי מו?

מי היה מאמין בכלל שאני אצליח לתחזק בלוג יותר משבוע?!