אילת!
כן, אני יודעת שלרגע הכותרת נשמעה מפתה. אבל הפוסט הזה לא הולך להיות מפתה. לא לבעלי לב חלש, נשים בהריון וג'וקים או עכבישים שעברו טרום מוות באמבטיה באילת.
ובכן, בסוף השבוע האחרון החלטתי להזיז את התחת העצלן שלי והלכתי יחד עם החבר'ה לאילת.
וואו, החבר'ה זה נשמע כאילו יש לי איזו חבורה...החב'רה שלי. (לא, האמת שסתם נדחפתי אליהם...) אז מה אני יכולה להגיד, החבר'ה שלי ( אני מרגישה כמו איזה מנהיג איראני כשאני אומרת החבר'ה שלי )בחרו את המלון הכי מזוויע בכל אילת! הם פחדו להגיד מה דירוג הכוכבים שלו כי הם בעצמם לא ידעו! ומכאן הסקתי שאין למלון כוכבים, ומה שווה מלון באילת כשאין לו כוכבים? אפילו מבקר הכוכבים של המלונות לא טרח לזרוק לו איזה כוכב,שניים.
ברגע שנכנסנו לחדר קלטתי איפה אני נמצאת. מרפסת, לא היתה. החלון צפה לנוף הרחוק שחוץ מאלף אורות שמסנוורים את העין לא הצלחתי לראות ממנו שום דבר. הטלויזיה היתה באיכות של טלויזיה משנות הטרפופו עוד כשישו היה חי, והמקלחת המלבבת, אוו..המקלחת המדהימה הזאת. אני לעולם לא אשכח את האור פלורסנט שבקע מלמעלה והמראות שמי שלא חופף לגובה 1.90 לא יכול לראות את עצמו יותר מידי בהן. והג'וק! איך שכחתי את הג'וק...או שזה היה עכביש. אני לא סגורה על זה...אבל הוא חיכה לי בברכת שלום כשנכנסתי למקלחת, מביט בי מהצד ושולח לי אפילו הוא מבט מנחם.
ובכן, מה אני יכולה להגיד, עד כאן הכל היה מדהים. עד שדחפו לי איזו קוקו אחת לחדר שמיהרה לצעוק לי "נו מתי את יוצאת? יש עוד אנשים!" אחרי 3 שניות ששהיתי במקלחת הקרה בעוד שאני מחליפה מבטים מיואשים עם החרק המסכן ששכב גוסס על הרצפה ולפי המבט המעונה שלו הבנתי שאפילו הוא לא זוכר בעצמו כמה זמן הוא נמצא במקום המחריד הזה.
בעודי מחליפה את גופי לגוף של סופר וומן ומנסה לתקתק את העניינים תוך כמה שניות ספורות, הבטתי בחדר האמבטיה, מסתכלת סביבי וקולטת שגם מגבת לא טרחו לצייד אותי. מיהרתי לצעוק לאדם רנדומלי בחדר שיביא לי את התיק הכחול שלי, משם הוצאתי מגבת פנים אומללה ואיכשהו ניסיתי לנגב את כל הגוף. (משימה בלתי אפשרית? לא בשביל סופר וומן!)
טוב, אחר כך ירדנו לארוחת הערב שכללה בתוכה תפריט עשיר של אורז ובולונז. מכיוון שטבח המלון החכם הסתמך על העובדה הבלתי מעורערת שכל בני האדם אוכלים בערב אורז ובולונז לא היתה לי ברירה אלא לאכול את הקינוחים (שדווקא עליהם אין לי תלונות) במקום לאכול ארוחה נורמלית.
לאחר הארוחה המאוד משביעה (תנסו תנסו לחיות על קינוחים...) הלכנו אל הטיילת של אילת, היה מדהים בהתחשב בכך שכל הגוף שלי כאב מהנסיעה, שכל אחד רצה ללכת למקום אחר ושזה היה היום האחרון שבו נתתי לאשליה שאולי יש טעם לכל הנסיעה הזאת וסוף סוף אראה את