"לא מרביצים לבנות!!! לא מרביצים לבנות!!!" שמעתי היום כשנכנסתי אל שירותי הבנות, בזמן שחיכיתי לחברה שלי שתסיים להטיל את מימיה שאלתי את עצמי מה הולך פה, אך מיד קיבלתי את התשובה.

"הוא הרביצלה! את ראית איך הוא הרביצלה?!" התנפלה עליי פרחה בת 16 עם תסרוקת כאפה שמסתירה עין וחצי והרבה חמצן בשיער.

 "את ראית? את ראית?"

באתי לשאול מי זה לעזאזל הרביצלה עד שקלטתי מה הפוסטמה אמרה תוך כדי שהיא בולעת מילים בצעקות היסטריות.

"מי?" שאלתי בתמיהה. מנסה להבין את המצב ההזוי שהולך סביבי.

"הוא! הוא הרביצלה!" אה, הוא? עכשיו הכל ברור.

לידה עמדה הילדה המוכה שפצחה בבכי תמרורים והלכה מצד לצד תוך כדי שהיא ממלמלת לעצמה משהו שלא הבנתי.

"חתיכת אדיוט! אני אראה לו מה זה!" אמרה תסרוקת כאפה.

הנהנתי בחיוב, למרות שלא היה לי שמץ של מושג על מה מדובר, פשוט בכל הזמן הזה היא הפכה אדומה כעגבניה רקובה והרעידה את כל התאים בעצבנות וקצת חששתי על גורלי.

"גם אני לא מאמינה שהוא עשה את זה." חיבקה את הילדה המוכה שלא הפסיקה ליילל.

חשבתי בסתר ליבי שגם אני לא הייתי מתנגדת להרביץ לה. בעצם לשתיהן. לזרוק אותן מהחלון ולא לשמוע מהן עד להודעה חדשה.

"הוא הרביצלה, הבנזונה הזה לא יודע עם מי הוא מתעסק! הוא לא יודע!" וואו, גם אני לא הייתי רוצה להתקל בתסרוקת כאפה בסמטה חשוכה. במקרה הטוב הייתי חושבת שזו תחיית הזומבים, במקרה הרע לא הייתי יוצאת מזה בחיים.

"אל (ת)בכי. אל (ת)בכי. ני דאג' שכל חב'רים של'ו י'זבו אות'ו וה'וא ישא'ר לבד." הטון הפרחי קיבל תאוצה. "ני דאג' לזה, אני!"

פשש, איזה איומים. אני בטוחה שהבחור עכשיו מסתתר בבונקר סגור יחד עם 5 שומרי ראש לכל צד ואסלה באמצע, כדי להשתין מרוב פחד.

"נ'חנו נצ'א כשי'ו מהשירותים ונראה לו מ'זה! סבאבאה?"

המייללת הנהנה והלכה אחרי תסרוקת כאפה מבלי להשחיל מילה.

בזמן הזה חברה שלי יצאה מהשירותים ושטפה את הידיים במים ובסבון. (מרתק)

"מי אלו שתי הפסיכיות האלו שצעקו?" שאלה אותי.

"לא יודעת. אחת עם תסרוקת של כאפה ואחת שלא הפסיקה ליילל."

"הפאקצות!" חברה שלי מיד קלטה.

"כן."

"איו." אמרה בגועל.

"פתאטיות." אמרתי.

"מפגרות." ענתה.

"סתומות." השבתי.

"לא מרביצים לבנות, ניניני ניניני" חיקינו אותן.

פאוזההההה.

פתאום הדלת של אחד התאים נפתחת.

מה?! מי היה כאן כל הזמן הזה שהרצנו עליהן מחמאות שכאלו? שאלתי את עצמי בפאניקה.

לפתע תסרוקת כאפה יצאה מאחד התאים.

אוקיי...ניסיתי לעכל. לא, לא הצלחתי.

מה?! איך לעזאז....את הרגע יצאת מהשירותים! אוי לא.היא באמת זומבי. הבטתי בה במבט מבועת דרך המראה והיא הביטה בי במבט רצחני.

חברה שלי הביטה בי המומה במבט כזה של 'איך לא הזהרת אותי?! מה הולך כאן?"

"תצצ..את...היא.." מלמלתי בבהלה. "היא....לא...לא יכול... לא יכול..."

אני בעצמי לא ידעתי מה הולך שם, ואיך למען השם היא עשתה זאת. עד שהיא התקרבה והתקרבה...זהו זה, גורלי נחרץ.

ואז קלטתי שהפרצוף שלה קצת שונה משל תסרוקת כאפה. פשוט לשתיהן יש תסרוקת כאפה והרבה חמצן בשיער כך שזאת משימה לא פשוטה להבדיל.

"פיווו....." נרגעתי ונשמתי לרווחה כשהיא יצאה מדלת השירותים.

ואז היא החליטה שהיא שכחה משהו וחזרה. אוי לא...

"ת.צ...א...א...אני....ת...." החלתי שוב למלמל בפאניקה. היא התחרטה והיא הולכת לרצוח אותנו...אנחנו קורבנות של זומבי! לאאאא! לאאאא!

"הכל בסדר?" היא שאלה לפתע.

מה?! היא אנושית?! היא אנושית?!?!?

"הכל בסדר..." חברה שלי חייכה אליה בחיוך מאולץ, בזמן שאני מעכלת את כל מה שהלך כאן הרגע.

"בטוח?" חברה שלי שאלה אותי.

"מה בטוח?!"

"שהכל בסדר...."

"תצ...א...אני...ת....ב...בסדר.."