תכננתי לישון עד 1 בצהרים לפחות, מאחר ואני צריכה להשלים כל כך הרבה שעות שינה שהחסרתי לאחרונה. מסתבר שזאת משימה בלתי אפשרית.
לאחר שחלמתי שרצחתי מישהו עם תסרוקת אפרו שחייך אליי ובזמן שרצחתי אותו הוא הפך לארנב, אז הכנסתי אותו לתוך שקית ואז הוא הפך שוב לבן אדם ונעלתי אותו בתוך השקית וכו'...(נשבעת שזה מה שחלמתי! יש לי את החלומות הכי הזויים שאי פעם מישהו שמע עליהם.) החלו רצף הצלצולים המייאשים...
8:52: צלצול טלפון שמעיר אותי משנתי העמוקה. מי המנוול? מי?
"ה...לו"
אני עונה בקול של דוב נמלים שקם משנת חורף.
"הערתי אותך?"
אני שומעת מהצד השני את הקול של חברה שלי.
"לא, מה פתאום."
סתם יש לי קול של בן אדם שקם מתחיה לפני 3 שניות, זה ככה בא לי בטבעי.
"אז את באה?"
היא שואלת.
לאן?"
"מ'זתומרת לאן? ללימודים."
"היום יום שישי..."
אני אומרת בטון מרוגז. מה לי וללימודים ביום שישי?
"יש מתמטיקה!"
אהה, כן...עכשיו ברור שאני באה כי ממש בא לי לקטוע את שנת הדובים שלי וללכת לפתור משוואות ואינטגרלים במקום. עשתה לי חשק.
"שכחי מזה."
אני מסיימת את השיחה.
9:33: צלצול טלפון נוסף. באמאשלכם? תנו לי לישון!
"הלו?!"
אני עונה בקול מרוגז.
"כן, מה את רוצה שאני אביא לך מהסופר? משהו שאת צריכה."
אני שומעת את הקול של אמא שלי.
"אבל אמא, אמא...מה עם שאלת הקסם?"
"שאלת הקסם?"
"הערתי אותך?!"
כאילו, איזה בן אדם מתקשר בבוקר בשעה כל כך מוקדמת ולא שואל את השאלה הזאת? זה לא נורמלי!
"טוב, בסדר. מה את צריכה שאני אביא לך?"
"תביאי מסטיקים, אני יודעת..."
"מה פתאום?! את רוצה שכל השיניים שלך יהרסו? תגידי, לא מספיק ה-11 אלף שהוצאנו לך על הגשר בזמנו? את רוצה ללכת כל יום לשיננית? צריך לשמור על השיניים! צריך..."
"טוב! אז אל תביאי!!!"
נכנעתי.
"אז מה להביא לך?"
"מה שאת רוצה. ביי"
"לא, לא...רגע, אחר כך את מתלוננת שלא הבאתי לך שום דבר. מה להביא לך?"
"שוקולד."
"מה?! את יודעת כמה שזה לא בריא לשיניים? זה הורס את כל הסתימות, זה..."
"שוקולד למריחה."
"אה...כבר קניתי. מה עוד?"
"זהו."
"מה עם אוכל בריא? סלט? עוף? בלה בלה בלה אוכל בריא."
"אוכל בריא."
"נו?"
"תביאי."
"מה להביא?"
"סלט, עוף... בלה בלה בלה אוכל בריא."
אני עונה. למרות שאני ממש ממש שונאת סלט, בחיים לא אכלתי סלט, אין לי שום קשר לסלט ולא יהיה לי שום קשר לסלט.
"בסדר, אני מביאה."
אני שומעת אותה מחייכת מבעד לקו. איי, איי אמא...יכולנו לחסוך את השיחה הזאת, ממילא את מביאה מה ש- א ת רוצה להביא.
9:58: ועוד צלצול...אה..לא, זה לא ילך. אני לא אשן היום.
"התחרטתי! תביאי מסטיקים."
אני אומרת בהנחה שזאת שוב אמא שלי.
"ממ...מה? שלום, מדבר אור מאור ירוק."
אור מאור ירוק? מה? מה זאת מתיחה?
"אה,כן..אה..סליחה."
אני אומרת במבוכה.
"יש לך כבר רישיון?"
"אממ.."
הוצאתי כבר רישון? אני שואלת את עצמי. שאלה שמוכיחה עד כמה ההכרה שלי דפוקה בשעות הבוקר. "אין לי." אני עונה כשאני נזכרת שלפני חודשיים קניתי את הספרים של התיאוריה ועדיין לא טרחתי לפתוח אותם.
"ואת רוצה להוציא?"
"להוציא מה?"
כמו שאמרתי, הכרה דפוקה.
"רישיון..."
"אהה, כן. לא...לא עכשיו. בעוד כמה חודשים."
או כמה שנים...או כמה גלגולים. עכשיו תן לי לישון.
"הבנתי מממ...טוב."
ממ...יאאאאאאאאלה, ביי?
"
ביי?"
"להתראות!"
להתראות? מתי נתראה?
10:02 ועוד צלצול. הפעם התייאשתי, קמתי מהמיטה.
"מה?! מה?! מי זה?!"
אני שואלת, אך משום מה הצלצול ממשיך.
"הלוווווו!"
אני שוב צועקת לתוך הפלאפון אבל אף אחד לא עונה. אה, זה השעון המעורר שלי... מי כיוון אותו ל-10 ו-2 דקות?! אפילו השעון המעורר שלי פתח קנוניה נגדי!
אני לא טיפוס של בוקר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
