"שכל כך אהבתי..."
אמא: "ואת הקופה הראשית."
אני: "למה..."
אמא: "ואת הקופאית שקניתי אצלה."
אני: "עשית לי את זה..."
אמא: "נו, מה אני יכולה לעשות, אבד!"
אני: "תביאי לי 300 שקל!"
אמא: "נראה לך?!
אני: "ורגע, לא חישבתי את הריבית..."
אמא: "תשכחי מזה, אנחנו במיתון."
אני: "איך עשית לי את זה....איך?! איך?!! המשקפיים שלי, שכל כך ניקשרתי אליהן...שכל כך אהבתי אותן...איך?איך?!??!"
אמא: "מה אני יכולה לעשות..."
אני: "למהההההה? למה אלוהים? למה הגורל כל כך אכזר?! למההההההה?!!!!!!"
אמא:"שאלתי את כולם. אנשים הם חראות, תאמיני לי כולם רמאים."
אני: "מה..."
אמא:" כל האנשים רמאים. הפרופסור צדק."
אני: "הפרופסור?! איזה פרופסור?! תני את הקרדיט לבן אדם שמגיע לו! אני אמרתי לך את זה כל השנים! אני!"
אמא: "צדקת."
אני: "את רואה?!" אה-הא! איזה כיף זה להגיד את זה...אני צדקתי כל השנים, אני!
נו, לפחות משהו טוב אחד יצא מזה.
בכל ערימה של חרא יש יהלום.
אני מאחלת לאותה אישה מנוולת שגנבה את המשקפי שמש היפות שלי, שיתרסקו לה ל-27,000 חתיכות. אני לא מאמינה שהם העזו להחליף בעלים...אחרי כל מה שעברנו ביחד.