איך אני אוהבת אנשים שמתפלספים וכותבים בשפה מסורבלת וגבוהה בצורה מוקצנת , מתי הם יבינו שזה לא נראה חכם בעיני הקורא (אלא אם כן הוא פלצני ומתפלסף) אלא מטופש מסורבל ולא נוח לקריאה?
דוגמא שכתבתי (לצורך ההמחשה):
בעודני הולך תחת כיפת השמיים ועלי מאירה החמה הלוהטת, אנוכי נתקל בגברת בהירת שיער בגיל הזיקונים אשר תוחבת את ארנקה ומשירה לעברי מבט כששיניה חשופות בצורת אליפסה הפוכה מנצנצות מולי.
"כן?" אני שואל. "האם יש לך מטבע?" שאלה, "כיסיי ריקים." עניתי. "אתה משקר." קבעה בחילוט.
היא התיישבה על אחד הספספלים באיזור בשארית חלבה ודמה. לפתע הבטתי לימיני וראיתי חתול נופל לגוב עמוק.

בקיצור, הבהרתי את הפואנטה, וכשזה נעשה ברצינות זה נורא ואיום.

ועוד יותר אני שונאת את המגיבים שכותבים להם:
"וואו, יש לך שפה עשירה ויפה, אני מוקסמ/ת מכתיבתך השופעת..." וכו'.

הבנו שעשיתם פסיכומטרי או שחרשתם על אבן שושן,  הבעיה היא- שרוב האנשים מדברים בשפה נורמלית, אין לי סיבה להעשיר את העברית שלי בעוד שלל של מילים מוזרות כדי להבין אחרים שכותבים בשפה מסורבלת ובלתי ניתנת לקריאה לאדם הממוצע ואני ממש לא חסרת השכלה או מטומטמת, זה פשוט לא נוח.

ועכשיו יש גם את אלו שמביאים דוגמאות כל כך בנאליות. (ולפעמים כאלו שגורמות הרגשה רעה) ראבק, אני שונאת את זה.
אני מתביישת להביא לכאן דוגמא מרוב שזה עלוב.
בכלל אני מתביישת בשמם.

בעודי מסיימת פוסט זה, אנוכי אקח פסק זמן ואצפה בתדהמה בעוד פרק בהישרדות 19 (כי אין דבר מה אחר שאוכל לצפות בו..)
להתראות, ויחי הגשם הנודד מאין כמוהו! שנזכה לראותו גם בימים יבואו! (פיכס- נראה לי שנדבקתי בפלצנות!)

מהימים שאני נזכרת למה איבדתי אמון בכולם..

הכי טוב ככה,

ישר וריקני.

איך אתם יכולים להיות כל כך גאים בעצמכם?

היום שאלו אותי מה אני רוצה להיות בעתיד. מסוג השאלות שאני הכי שונאת, מה אני כבר יכולה לרצות להיות? עם כל האנשים שצריך להרוג בעולם הזה, רוצחת סדרתית זה דווקא אחלה מקצוע אבל בישראל זה לא תופס.

אז אני פשוט ארשם לאוניברסיטה ואלמד קרימינולוגיה או משהו.

.

לחכות בתחנה , שהיא לאט לאט מתמלאת. מרגע לרגע זה נהיה פחות נוח...הזמן לא זז והיאוש...

ועוד אם זה אחרי יום מחורבן, שלא בא לי לראות אף אחד. בכלל...

לפני שבוע המורה שלי קראה לי לשיחה, חשבתי שזה הולך לעבור בשלום, לא ידעתי שאני הולכת למסור את כל קורות החיים שלי. זה היה כל כך חטטני ומגעיל שלא יכולתי שלא לגמגם ולשחק אותה כאילו הכל בסדר. אני עונה לה ברוגע אבל בלב חשבתי לעצמי לעזאזל. זה חדירה לפרטיות...אני שונאת שחודרים לי לפרטיות. אני סגורה, מאוד אפשר לומר וכשמישהו חושב שיש לו את הזכות לחטט לי בחיים ולהכנס לעניינים שלא נוגעים בו לטעמי זה גובל בחוצפה.

אני עדיין לא מרגישה נוח עם זה, זה לא נראה לי לגיטימי בכלל כל הפרטים שמסרתי, ואני מתחרטת שבכלל עניתי לה. היא שאלה את כל השמות של בני המשפחה המורחבת, מצחיק, בקושי זכרתי אותם אז התחמקתי באלגנטיות. בקושי זכרתי שיש לי משפחה מורחבת.

היא שאלה עוד שאלות חטטניות, הרגשתי חנוקה מכל הכיוונים, תחושת החנק הזאת כשמישהו שואל אותך שאלה שאין איך להתחמק ממנה, בקיצור תחושה מגעילה.

אני עדיין לא מבינה למה הפרטים האלו רלוונטים, הרגשתי כאילו אני בחקירה במשטרה, בחיי אפילו בחקירה מקיפה לא שואלים כאלו שאלות חודרניות. מה גם שתוך כדי שדיברתי איתה חשבתי לעצמי שהיא סתם פלצנית שמשחקת אותה כאילו היא יודעת הכל. כאילו, הבנו שאת לא פוסטמה. את לא צריכה להשתמש במילים שאף אחד לא מבין ולהתפלא שלא מבינים את זה. קיוויתי תוך כדי שהיא לא קוראת מחשבות או משהו כזה.

בנו מול הבית שלנו סוכה ענקית. אני לא מבינה איך אפשר לישון בדבר הזה בידיעה שזה יכול להתפרק לך על הראש במהלך הלילה, בגלל זה אני גם לא טורחת לעשות אחת...מה גם שאם אני אעשה היא תתפרק שניה אחרי שאני אבנה אותה אז במילא אין טעם.:)

וזהו, חוץ מזה...אני אוהבת את החורף שמתקרב (עד כמה שאפשר לקרוא לזה חורף) אני אוהבת שמחשיך מוקדם, אני אוהבת בגדים ארוכים ואני אוהבת את ניו יורק. (טוב זה לא בדיוק קשור, סתם בא לי להכניס...)