נכון יש את האוטובוסים האלו של אגד, שנוסעים איתם למקומות רחוקים? (נכון...)

אז הלכתי לבקר חברה שגרה רחוק ונאלצתי לקחת את האוטובוס התלת ספרתי שחיכה לי במרכזית. הנסיעה לא קצרה בכלל, ובדרך כלל האוטובוסים האלו מפוצצים באנשים. ראיתי מבחוץ שיש המון אנשים ותור ארוך.

"רגע!" אני נזכרת לפני שאני משלמת לנהג.

"כן?" הוא מביט בי מיואש, מה את רוצה? תעלי כבר.

"יש מקום בכלל?" אני שואלת, כי כמו שזה נראה, לעמוד בנסיעה של שעה + זה כמו לחכות בתור לקופת חולים - מייאש וגורם לשרירים להתכווץ. מאחר ולא רציתי לרדת נכה מהאוטובוס הייתי חייבת לוודא שיש מקום פנוי.

"מקום פנוי - יש." הוא עונה לי, "רוצה גם קפה?" הוא שואל בנימה צינית.

"בשמחה. עם עוגה בצד בבקשה." אני משלמת ומתקדמת אל הכיסאות.

אחרי חיפושים מעמיקים מצאתי מקום אחד פנוי! "אה-הא!" זינקתי אליו מיד לפני שמישהו יתפוס אותו לפניי ואז אצטרך לעמוד במשך כל הנסיעה.

לידי ישבה זקנה עם סמרטוטים על הראש שקראה עיתון ומשום מה החליטה לשתף אותי במחשבותיה.

"צוק צוק צוק" היא מצקצקת בלשונה. (אוי, איך אני שונאת להגיד את זה.)

אני שולחת לה מבט תוהה, לפני שידעתי שאני עלולה להתחרט במשך כל הנסיעה על המבט התוהה הזה.

"החברה הישראלית מתדרדרת." היא אומרת במבטא צרפתי, ספק מרוקאי ומצביעה על אחת הכתבות בעיתון.

"אהא..." אני מהנהנת בנימוס בתקווה שהיא תניח לי לנפשי.

אני מרגישה משהו מציק לי בעין ומוציאה מראה קטנה מהתיק כדי לבדוק מה הולך עם העין.

"לא צריך להסתכל במראה, את יפה, את יפה." היא אומרת.

"..." גם אני לא הבנתי איך הדברים מתקשרים אצלה בראש, אבל...דייי, תמשיכי.

"שאני הייתי בגילך, כל הבנות היו הולכות אל הרבנית הראשית כדי שתסדר להן שידוך." טוב, אל תמשיכי. אני מכירה את השלב הזה שהן מתחילות להעלות זכרונות. זה לא ייגמר בטוב.

אני מוציאה את האמ פי שלי מהתיק על מנת לרמוז לה שלא ממש יש לי חשק לנהל שיחה על איך החיים שלה התנהלו כשהיא היתה בגילי. אבל לא, היא לא מבינה את הרמז...אני לא בטוחה שהיא בכלל יודעת מה אני מחזיקה ביד.

"לכל אחד היו מוצאים שידוך." היא ממשיכה, "יש בירושלים חברה שמוצאת שידוכים לכולם. הבת של אחות של סבתא של דודה של סבא של אמא של בת גיסתי הלכה לשם כדי לקבל שידוך."

למה כל המוזרים תמיד נופלים עליי? האם זה עונש מהשמיים?

"ואיזה בעל יש לה, קוראסון!" הנה ידידיי, זה למה אסור ללכת אל חברות שידוך - הם שידכו לה קוראסון! היא יכלה פשוט ללכת אל המאפיה. אבל לא, היא הלכה לחברת השידוך ובסופו של דבר יצאה עם קוראסון. סיפור פנטסטי. כאילו - לרגע דמיינתי את הבחורה מופיעה באתר השידוכים הראשי של הרבנות יחד עם הקוראסון שלה - הגיעה כך:

*תמונה של בחורה רזה וחייכנית*

ויצאה כך:

*תמונה של בחורה שמנמנה עם שמלת כלה, עם פרצוף מיואש וקורסון בעל עניבה ציציות וכובע דוסי בידיה*

מסקנות:

- זה מה שקורה אחרי חתונה שהגיעה כתוצאה מחברת שידוכים.

- קוראסונים זה משמין.

- גם קוראסון יכול לחזור בתשובה.

- לא לכל אחד אפשר למצוא שידוך.

ונחזור לשיחה שלנו:

"וואו..." אני מביעה התפעלות. "יפה." אני עונה מילים יבשות על מנת שהיא תבין את הרמז.

"כן." היא מהנהנת בחיוב. הידד, היא קלטה את הרמז! "ואז בחתונה, היה להם סיפור." או שלא...

"אחד המכרים של הבעל, הכיר את הכלה. הכלה היתה מסוכסכת עם אישתו *בלה בלה בלה בלה חפירות על הסיפור הלא מעניין עם המכרים שגזל בערך רבע שעה מזמני* אבל הבעל אהב אותה, וזה מה שגרם לסכסוך בניהם."

למה? למה אין מלפנינו איזה ישראלי מצוי שיסתובב ויצעק לגברת : "גבירתי? אולי תסתמי אית הפה שלך!"

"כן...כן..." אני ממהרת להעביר נושא. "מה מזג האויר היום? שמעתי שיהיה חם." אני אומרת בתקווה שזה לא יעניין אותה. כאילו...מה יותר לא מעניין משיחה על מזג האויר. אבל לאאא! אפילו זה לא עוזר.

"אוי, החום הזה הורג אותי!" היא ממשיכה. "אני אוהבת את האביב." זה נורא מרתק גברתי שאת אוהבת את האביב, אני לא יודעת מה הייתי עושה מבלי שתבשרי לי את הידיעה הזאת אבל עכשיו אני אודה לך מאוד אם תעזבי אותי לנפשי ותתני לי לשמוע מוזיקה. בא לי להגיד לה, אבל גם כשניסיתי לנסח את זה בראש בצורה מנומסת, זה עדיין נשמע לא מנומס.

"כן, גם אני מחבבת את האביב." אני משקרת.

"בת גיסתי..." אוי לאאא... "התחתנה באביב." גברתי! תביני! תביני שבת גיסתך, דודתך, אחותך, סבתך או כל בן אדם אחר ממשפחתך מעניין לי את הגבה הימנית!

"נורא שמחנו, אירגנו הכל...אמרו בתחזית שיהיה יום נעים, אבל בחתונה ירד להם גשם."

"אוי ואבוי!" אני מביעה הסתייגות.

" כן...מסכנים. הם כל כך תכננו את היום הזה, וכל הצילומים והתכנונים...הכל נהרס."

"אבוי!"

"כן..."

"כן..." אני חוזרת אחריה.

"הכל נהרס..."

"כן..."

"פשוט אכזבה, אחרי כל הזמן שהם תכננו..."

"כן..."

"הכל נהרס..."

"כן..." הפעם הנהון התלווה.

"חבל..."

"כן..." המשכתי לשחק עם עצמי כמה פעמים אני יכולה להגיד "כן..." מבלי להתייאש בעוד שאני שומעת את הזקנה עם הסמרטוטים חוזרת על כל דבר 10 פעמים בערך.

"הכל נהרס..."

"כן..."

"פשוט חבל..."

"כן..."

"כן?" שיט,היא קלטה אותי? "בחתונה של הבת שלי..." אוי לאאאאאא! "למזלנו זה יצא ביום קיצי."

"כן..."

"נורא שמחנו."

"כן..."

"את יודעת, מתכננים חודשים מראש...את לא יכולה לדעת מה יהיה מזג האויר."

"כן..." איך משיחה תמימה על מזג האויר הגענו שוב לנושא של חתונות?!

"הכי טוב להתחתן בקיץ..."

"כן..."

"מה איתך? את מתחתנת?"

"כן..."

"כן? שיהיה במזל טוב!"

"מה?!" אני פתאום קולטת על מה עניתי.

"את מתחתנת."

"לא, לא...אני רק בת 18." אפילו זה עוד לא.

"נו, זה גיל נהדר להתחתן." היא אומרת, כאילו זה מצב בלתי אפשרי שהגעתי עד גיל 18 ועדיין לא התחתנתי. "עוד לא מצאת שידוך?"

"לא..." נו מה נהיה? עכשיו נספור כמה פעמים אני יכולה להגיד "לא..."?

"יש בירושלים..."

"כן, כן...אני מעדיפה למצוא את השידוך בעצמי." אני מחייכת בנימוס. עם כל הכבוד לחברות השידוכים...לא בא לי להתחתן עם עוגיה או בורקס.

"איך שאת רוצה." היא מחייכת אליי בחזרה. "זה לא כמו אצלנו..."

"כן..." ושוב חזרנו אל ה"כן..."

ואז...קרה נס!

האוטובוס עצר!

"תודה לאל!!!" אני אומרת בקול נלהב שמסגיר את האושר שלי.

היא מסתכלת עליי בחיוך ספקני.

"שהגענו בשלום." אני מחייכת חזרה וממהרת לברוח מהאוטובוס.

ברוך שפטרנו! אני לא מצליחה להסתיר את החיוך על הפנים שלי, ולא אכפת לי שאף אחד לא מבין למה אני מחייכת מאוזן אל אוזן.