אתמול ישבתי באוטובוס ופתאום הבחנתי בג'וק מתהלך במושב של האיש שישב מלפניי, הבעיה היתה שהג'וק היה ממש מולי ובתור נקבה זה בטח ברור שאני חרדה מכל ג'וק שמתקרב אליי. ובכן, הדבר הראשון שעשיתי היה לפתוח את עיני בפאניקה ולנסות ליצור איתו קשר עין על מנת לסמן לו שיכנס לתוך איזה חור ולא יצא ממנו. כל הנסיעה ישבתי חרדה ומבוהלת ושתקתי כמו דג. עד שהאישה שישבה לידי הבחינה בג'וק ופלטה צעקה שגרמה לכל האוטובוס לסובב אלינו את המבטים. לא מספיק הצעקה המחרידה, היא גם העיפה את הג'וק לכיוון לא מזוהה. בעודי מרכיבה את משקפי השמש וממהרת להסתתר ולתקוע את הראש בחלון על מנת לא למשוך תשומת לב התפללתי שהאוטובוס ימהר לתחנה שלי על מנת להמנע ממבוכה (מה שלא כל כך הלך) ועל מנת למנוע נסיעה עם ג'וקים הנושאים עימם מבט מאיים לכיווני.

כמובן שכשהגעתי הביתה טרחתי לעשות חיפוש גופני מעמיק (מאחר ולא זיהיתי את הכיוון אליו היא העיפה את הג'וק.)ולזרוק את כל הבגדים לכביסה בתקווה שלא אמצא עליהם עיטור של ג'וק מת כשאוציא אותם.

אלוהים ישמור, כבר אמרתי שאני שונאת אוטובוסים?

אז...עשיתי הרצאה!

או יותר נכון משהו בסגנון של "קודם תתנו לי נושא ואז נתחיל לדבר על הרצאות..."

טוב אז במסגרת המיונים הדפוקים של צה"ל שכוללים דברים מאוד "הגיוניים" שבוחנים את היכולות שלי הייתי צריכה להרצות מול עשרה כונפות. אההה..סליחה, בנות.

אחרי שדחיתי את התאריך בערך 327,455,440 פעם וצה"ל התחממו עליי הייתי צריכה ללכת אל המיונים המוזרים האלו. נדלג על השלב שהושיבו אותי מול מחשב ונתנו לי לענות על השאלות שבכלל לא קראתי, אלא סימנתי באופן אקראי (אני יודעת שזה לא חכם! אבל באותו בוקר שכחתי את המוח בבית, או שפשוט לא היה לי כוח לחשוב.)

ועכשיו נעבור לנורא מכל:

ה ה ר צ א ה!

הייתי בחדר עם עשרה בנות ומדריכה חייכנית שנראה לי שבסוף היום הפכתי אותה לממורמרת.

השאלה הראשונה שעברה לי בראש היא למה אין פה בנים לעזאזל? והשאלה השניה שעברה לי בראש היא איך חופרים כאן בור? אני מעוניינת לקבור את עצמי.

תחילה המדריכה חילקה לכולן דף ואמרה לכתוב על נושא מיוחד שנוגע לנו. "ואז תצטרכו להרצות עליו מול כולן."

למה אתם עושים לי את זה???

אף אחד לא עידכן אתכם שיש לי סוג של חרדת קהל?!

הסתכלתי אל הדף בתימהון וניסיתי לחשוב על משהו מעניין לכתוב.

מאחר והחיים שלי מעניינים כמו ג'וק במרק של תיאלנדי, לא הצלחתי למצוא נושא מיוחד כי, אמ...תנו לי לחשוב על משהו מיוחד שעשיתי...לא! אין דבר כזה.

אז הדף נשאר ריק והנה הגיע תורי.

"קדימה, תורך." המדריכה זימנה אותי למרכז החדר.

התקדמתי אל מרכז החדר במבט מבוהל ולא הצלחתי לחשוב על מה אני הולכת לדבר...

"ממ...טוב." אני קמה ועומדת מול הבנות. "אז אני רוצה לדבר על..." נו, תאלתרי!

"על..." על מה?! נו מהר! "שהייתי קטנה...אני...הייתי...לא, זה לא טוב." אני עוצרת וכולן תוקעות בי מבטים תוהים. "אני...ש...אממ...אני רוצה לדבר על...על..."

"על..." אני חוזרת על עצמי שוב ושוב, "אני...אמ..א..אני..." אין לתאר את ההרגשה. לחפור בור, לקבור את עצמי ולכסות בהרבה חול.

"את רוצה שבנתיים מישהי אחרת תחליף אותך?" המדריכה מגלה סימני יאוש.

"לא, זה בסדר." אני עונה בעוד שהרגליים שלי רועדות,האיברים שלי מאיימים לעוף ממקומותיהם והעיניים שלי מבחינות במבטים שמרוכזים בי ורק בי..

האם זה סיוט שמתגשם?

אחת הבנות ששמה לב לחרדה שתקפה אותי, מסמנת לחברתה. בשביל מה יא כלבה?! עכשיו אני עוד יותר לחוצה...

"מה?" המדריכה מפנה אליי את מבטה.

"לא, כלום..." אני מחייכת באילוץ.

הבחנתי שהיו איתי בקבוצה בנות מכל הסוגים...אבו גבר, פרחה, ערסית צעצוע, ערסית לייט, צופיפניקית, חנונית ומנהיגת השבט שהחליטה לקחת פיקוד ולתת הוראות לכולן.

הרגשתי כמו בקבוצת תמיכה.

"שלום, מה הבעיה שלך?"

"אני מרגישה נורמלית מידי..." וזאת הרגשה נדירה, כי רוב הזמן אני מרגישה לא נורמלית בעליל.

ונחזור להרצאה שלי, או למבוכה שלי במילים יותר מדויקות:

חשבתי להרצות על כמה שבא לי להשתמט ובמקום זה לטוס לניו יורק ולעשות מליונים! אבל פחדתי שיזרקו עליי עגבניות תוך כדי צעקות של "עוכרת ישראל! תתביישי לך! גועל נפש! משתמטת מסריחה!" אז וויתרתי על הרעיון.

טוב,התאפסתי על עצמי והתחלתי לדבר...

"טוב, אני לא בדיוק באתי מוכנה..." אני אומרת."אבל אני יכולה לנסות." אני פונה אל המדריכה והיא בתגובה מהנהנת.

מאחר ולא הצלחתי לאלתר נושא...חשבתי לעצמי איזה נושא יכול להיות הכי משעמם ובנאלי שיש, סתם כי רציתי להתעלל בבנות המעצבנות שהיו איתי בקבוצה.

ופתאום עלה לי רעיון! משבר המים בישראל! אה-הא! מה יכול להיות יותר משעמם מזה?

"אז רציתי לדבר על משבר המים בישראל." אני אומרת בחיוך משועשע וכולן מסתכלות עליי במבטים מיואשים של 'די...כאילו לא חפרו לנו על זה מספיק'

"הכנרת מתייבשת!!!" אני מרימה את הטון. "אין לנו מים לבזבז!" אני אומרת. רק חסר שאני אתחיל להתקלף וזה בכלל יהפוך לבדיחה.

"הקו האדום..." אני מנסה להזכר מה רציתי להגיד בקשר אל הקו האדום, אבל לא ברור לי עדיין מה הולך עם הקו האדום. "הקו האדום..." אני מנסה שוב להזכר. טוב זה לא הולך.

"תתקלחו 2 דקות פחות!" אני מזכירה להן.

ופתאום, נגמרו לי המילים...

"2 דקות פחות תתקלחו!"

"פחות 2 דקות תתקלחו!" אני חוזרת על המשפט בווריאציות שונות בעוד שהמדריכה כותבת בפנקס שלה "בחיים אל תתנו לה להרצות! בחיים!!!"

"2 דקות תתקלחו פחות..." לא, זה לא מסתדר לי בראש...

"פחות 2..." אני מתחילה לומר ואז מבחינה שהבנות תוקעות בי מבטים עצבניים של 'הבנו את העיקרון!'

"טוב, הבנתן את העיקרון..." אני מאשרת להן. "אז אל תשכחו להתקלח 2 דקות פ.."

"משפט לסיום!" המדריכה קוטעת אותי.

"פחות 2 דקות."

"תודה רבה." אומרת המדריכה בטון מיואש ומסמנת לי לחזור למקום.

כולן מוחאות כפיים, ולי עובר באוזן הקול של יעקב כהן "עעעעעל מה?!"

טוב אז היה נורא. נורא ואיום אפילו...אבל, נו טוב. לפחות כשישאלו אותי על הרגע הכי מביך בחיים יהיה לי סיפור.

אני לא רוצה לדבר על כל שאר הדברים המוזרים שקרו לי ביום הזה. בשביל זה אני באמת אצטרך קבוצת תמיכה...

כשאמא שלי חזרה הביתה, היא בישרה לי ידיעה מצערת שלא יכולתי לעמוד בה:

אמא:" איבדתי את המשקפי שמש שלך."

אני: "מממממממממההההההההה?!" זו היתה התגובה הראשונית. התגובה השניה היתה :התעלפות, החייאה, התעלפות פעם שניה, החייאה פעם שניה, נשימות מואצות, דופק מהיר, בכי היסטרי ומבט המום.

אמא: "אני לא מוצאת אותן!"

אני: "מה עשית?! איך?! למה?! למה נתתי לך אותן?! למה?!"

אמא: "הלכתי, ואף אחד לא מצא אותן. אני חושבת שזאת האישה שהיתה מלפניי בסופר לקחה אותן, היא דחפה אותי כל הזמן!"

אני: "תני לי תיאור שלה! מהר!"

אמא: "היה לה קוקו." עכשיו אני בטוחה שאני הולכת למצוא אותה...היה לה קוקו, זה לא שלחצי מהבנות בעולם יש קוקו.

אני: "זה לא עוזר לי! מה היה צבע השיער שלה?"

אמא: "חום."

אני: "והעיניים?"

אמא: "מאיפה אני זוכרת? מה, בחנתי אותה?"
אני: היא חשודה! איך לא בחנת אותה?! איך?!"

אמא: "נראה לי את צופה יותר מידי בסדרות הקרימינליות שלך."

אני: "איבדת לי משקפי שמש בשווי 300 שקל!!! איך?! איך?!"

אמא: "מה אני אעשה?"

אני: "זין! זין על הרגע שנתתי לך אותן!"

אמא: "מה?!"

אמא: "אני שמעתי מה אמרת."

אני: "איך איבדת..."

אמא: "טוב תפסיקי, את סתם מלחיצה אותי."

אני: "המשקפיים שלי..."

אמא: "אני חיפשתי בכל הסופר, אפילו שאלתי את המאבטח."

אמא: "ואת הקופה הראשית."

אני: "למה..."

אמא: "ואת הקופאית שקניתי אצלה."

אני: "עשית לי את זה..."

אמא: "נו, מה אני יכולה לעשות, אבד!"

אני: "תביאי לי 300 שקל!"

אמא: "נראה לך?!

אני: "ורגע, לא חישבתי את הריבית..."

אמא: "תשכחי מזה, אנחנו במיתון."

אני: "איך עשית לי את זה....איך?! איך?!! המשקפיים שלי, שכל כך ניקשרתי אליהן...שכל כך אהבתי אותן...איך?איך?!??!"

אמא: "מה אני יכולה לעשות..."
אני: "למהההההה? למה אלוהים? למה הגורל כל כך אכזר?! למההההההה?!!!!!!"

אמא:"שאלתי את כולם. אנשים הם חראות, תאמיני לי כולם רמאים."

אני: "מה..."

אמא:" כל האנשים רמאים. הפרופסור צדק."

אני: "הפרופסור?! איזה פרופסור?! תני את הקרדיט לבן אדם שמגיע לו! אני אמרתי לך את זה כל השנים! אני!"

אמא: "צדקת."

אני: "את רואה?!" אה-הא! איזה כיף זה להגיד את זה...אני צדקתי כל השנים, אני!

נו, לפחות משהו טוב אחד יצא מזה.

בכל ערימה של חרא יש יהלום.

אני מאחלת לאותה אישה מנוולת שגנבה את המשקפי שמש היפות שלי, שיתרסקו לה ל-27,000 חתיכות. אני לא מאמינה שהם העזו להחליף בעלים...אחרי כל מה שעברנו ביחד.