בעוד 35 ימים אני נוחתת בארץ הקודש לביקור של 3 שבועות.
3 וחצי חודשים הצטמקו כלא היו לחודש ופחות משבוע!
עד אז אני מקווה לעדכן כמה שיותר, הולך להיות מדהים ומטורף, אבל הנה מה שהיה בינתיים.
חגי ישראל
כותרת די עלובה לחוויה די מקסימה!
הפוסט האחרון שלי עסק קצת בראש השנה, אבל מה שהיה עוד יותר משמעותי מבחינתי היה יום כיפור. עוד בקיץ החלטתי שלראשונה בחיי אני אנסה לצום ביום כיפור, שאר הישראלים גם עשו זאת, אבל לא תיארתי לעצמי שגם ילדים אחרים ישתתפו!
אל תבינו לא נכון, מאוד מקובל פה לנסות ולאמץ מסורות אחרות (אני הבטחתי בקיץ לשנה שנייה מיוון שאני אעשה איתה את ה"לנט", מנהג נוצרי אורתודוקסי-מעין טבעונות ל40 הימים שלפני הפסחא ואחלה דיאטה), אבל ההחלטה לאמץ ביודעין מנהג כמו יום כיפור מעוררת הערצה.
כל אחד צם בדרך שלו-עם מים או עם מקלחת, עם אלקטרוניקה או עם צחצוח שיניים, ואני חושבת שהאינטרפטציה הזאת הקלה על כל אחד ועודדה אותו להמשיך את הצום (אני למשל צחצחתי שיניים, גם לטובתי וגם לטובת השותפות המקסימות שלי).
כידוע לכם, השנה יום כיפור נפל על יום שבת קריר ונחמד (לפחות בהולנד), ושמחתי שאת הנסיון הראשון שלי אני אעשה במעונות ולא בבית הספר.
כשהגעתי לארוחת הערב של יום שישי עטו עליי מכל עבר בקריאות "יש לך רק 15 דקות לאכול!", אכלתי בנחת וכמה דקות אחרי שסיימתי התחיל הצום.
תכננתי להעביר את רובו בבהייה בתקרה של החדר שלי אבל אז עילם בא והזמין אותי לבוא לבית הכנסת.
התארגנתי ויצאתי, בדרך עבדתי על החברה הג'ינג'ית ההולנדית והמקסימה שלו שיש חג יהודי בו אנחנו מקריבים ג'ינג'י (אני מוכרחה לציין שזה היה מאוד משכנע, אפילו הסברתי לה שזה בגלל שדוד המלך היה ג'ינג'י חוטא).
כשהגענו לבית הכנסת קרן כבר הייתה שם עם החברה הלטבית שלה שהחליטה גם לצום איתה, התיישבנו ובעיקר העברנו את הזמן (לפחות אני וההולנדית) בניסיון להבין באיזה עמוד אנחנו (רק כדי לגלות אחר כך שהיה מעין שלט עם העמוד הנוכחי).
לאחר מכן חזרנו למעונות ועילם העביר סדנה לכל מי שרצה להשתתף בה על יום כיפור.
הלכתי לישון והתעוררתי למחרת ליום אפרורי הולנדי טיפוסי (די טיפשי לכתוב את זה כי בדיעבד זו כנראה הייתה השנה הכי שמשית שלהם, לצורך השוואה-בשבת הראשונה שלי בהולנד ירד מבול ולעומת זאת אתמול היה שמשי ונחמד), נחתי במיטה כמה דקות עד שהבנתי שאין לי ממש מה לעשות במעונות-אין מחשב ואין לי את האפשרות לכתוב (שכן עדיין הייתי עם גבס), אז התלבשתי ויצאתי לרחובות.
השקט של יום כיפור בארץ די נשמר בגרסה ההולנדית שלו, כיוון שהשעה הייתה 10 בערך אז המולת התיירים הרגילה של סוף השבוע עוד לא התחילה והרחובות לא היו סואנים כרגיל.
הסתובבתי עד 2 בערך וחזרתי למעונות. חזרתי לישון עד הערב, בערך שעתיים לפני יציאת הצום.
יצאנו עוד פעם לבית הכנסת, ובאו אפילו יותר אנשים! דפני היווניה האהובה עליי, גרייס מארה"ב (אני לא סגורה על מדינה, אני חושבת שמיזורי), ג'ייד מברבדוס וג'יה מסנט מרטין (שגם צמו איתנו).
אני ומאיה חזרנו יותר מוקדם מבית הכנסת וכמה דקות לאחר מכן כבר אכלנו.
היה ממש כיף, ובפעם הראשונה הייתה ליום הזה משמעות נוספת מבחינתי, שאולי לא כולה נגזרה מהחלק היהודי, אלא מורכבת מכל אלה שצמו איתנו, או הלכו איתנו לבית הכנסת, או עודדו מהצד.
לגבי סוכות...זה חג די מעפן כשחושבים על זה. החלטתי שהסוכה שמרית, השותפה הגרמניה שלי, בנתה מעל המיטה שלה (זו לא כילה! זו באמת סוכה) מכסה גם אותי והרשיתי לעצמי לעזוב את החגים עד לחג החנוכה הבא עלינו לטובה.
חגים אחרים
אני חושבת שלכל ילד יהודי יש את השלב שבו הוא מקנא בנוצרים עד מוות (או עד צליבה...סטגדיש!) בגלל החגים שלהם, בייחוד ליל כל הקדושים וחג המולד (כי פסח יותר מגניב מהפסחא).
רק בבגרותינו אנחנו נבין שני דברים:
1) יש לנו הרבה יותר חגים מלהם.
2) בכל חג אנחנו מקבלים כסף, לפחות פעמיים (בגלל האהבה שלנו לחג' א' וחג ב') והם מסתפקים במתנה פעם בשנה.
זה היה כל כך יהודי מצידי לרשום את המשפט השני.
אך למרות הכל, אין כמו להיות באירופה, ובייחוד בהולנד, כדי לחוות על בשרך את המסורות האלה, שגורמות לך לקנא שוב ולהצטרף לחגיגה.
הראשונה שחוויתי הייתה ליל כל הקדושים! היא די נפלה עליי בהפתעה, כי מבחינתי זו מסורת מאוד אמריקאית ולא הייתי בטוחה איך יישמו אותה פה, אבל היה ממש נחמד. השותפה ההולנדית שלי שחיה בניו יורק ועוד מישהי מקליפורניה קישטו את חדר האוכל כמיטב המסורת, הדרום אמריקאיים הסבירו לנו עוד טיפה על "יום המתים" שלהם, וביום שישי של אותו שבוע ועד ההורים אירגן מסיבה לבית הספר ורובנו עזרנו להם.
לעינת וארז (המשפחה הישראלית המאמצת שלי במאסטריכט) אפילו דפקו על הדלת ודרשו ממתק או ברדק (או שמא תעלול או ממתק?).
עקרונית, מהרגע שנגמר פסטיבל ליל כל הקדושים כולם מתחילים להתכונן למלך החגים הנוצריים-חג המולד.
הרחובות והחנויות כבר מקושטים יחסית לחג (הכל יחסי בתחילת נובמבר, כמובן שהטירוף מתעצם ככל שקרבים לדצמבר), אך כידוע ההולנדים עושים הכל טיפה אחרת, ולראשונה נחשפתי לחג האישי של ההולנדים-בואו של סינטרקלאס.
הרשו לי להסביר, כידוע לחלקנו סנטה קלאוס הידוע והמוכר לקוח מקדוש נוצרי הקרוי ניקולס הקדוש. עם זאת, ניקולס הקדוש עבר ראשית מעין גלגול לגרסה אירופאית (הנפוצה במיוחד בארצות השפלה), שם הלבישו אותו בצורה קצת שונה וקראו לו סינטרקלאס.
סינטרקלאס הוא למעשה האב-טיפוס של סנטה קלאוס. עכלו לרגע את המידע ובואו נמשיך.
אותו סינטרקלאס מתגורר בספרד (חי טוב הגוי הזה) ומגיע כל שנה בסירה לארצות השפלה יחד עם עוזרו הנאמן פיט השחור. למעשה, יומו הרשמי הוא ה5 בדצמבר, אך למה לא להעצים את החגיגה אם אפשר-הוא הגיע עוד אתמול למאסטריכט, בסירה על נהר המאס ולאחר מכן שוטט בעיר יחד עם עוזריו וחילק סוכריות, כנראה הוא בחן את האיזור קצת.
במשך החודש שלפני בואו ההולנדים עושים שני דברים-מותירים את הנעליים שלהם מחוץ לדלת חדרם (או ביתם) כדי לקבל דבר מה מסינטר ומשאירים גזרים לסוסים שלו (וגם שומרים לסינטר על הגזרה, שכן העוגיות והחלב הם מנהג אמריקאי).
העיר הייתה כל כך מקסימה אתמול-מאות ילדים קטנים מחופשים לפיט, עשרות פיטים בוגרים (ופיטות) משוטטים עם שקים בעיר וסינטר אחד שדפק כניסה מלכותית.
סנה, השותפה ההולנדית שלי, אפילו ניסתה ללמד אותי שיר לכבוד סינטר, משהו כמו "סינטרקלאס קפונצ'יה, משהו משהו חונטיה, עוד שורה שאני לא זוכרת, דנקה סינטרקלאס!".
וכמעט שכחתי להזכיר את ה11/11, פתיחת עונת הקרנבל במאסטריכט!
סוף השבוע הזה היה חגיגי במיוחד-קודם ה11/11 ולאחר מכן סינטרקלאס.
יום שישי היה יום טיפ-טיפה עקום מבחינתי, מאיזושהי סיבה הייתי צריכה לחזור לעיר לפני סיום הלימודים ודי איבדתי את דרכי. כשכבר התאפסתי על עצמי וצעדתי לעבר תחנת אוטובוס מוכרת הסתכלתי על הסביבה שלי והייתי בהלם מוחלט.
המוני אנשים בתחפושות מושקעות, שירים ותהלוכות ותזמורות, רק בשלב הזה הבנתי כמה הקרנבל שלהם באמת חשוב, והוא בכלל במרחק של 3 חודשים!
בערב הלכתי עוד פעם לחגיגות באחת מהכיכרות המרכזיות (שנמצאת דקה מהמעונות) והאוירה כבר הייתה אחרת-בבוקר העיר הייתה ידידותית לילדים אבל כרגע זו הייתה חגיגה של מבוגרים מחופשים שתויים וקצת מסטולים, לא משהו מסוכן אבל משעשע לראות.
אחרי שהתמסטלתי מהאדים של הבירה שזרמה שם לכל עבר הלכתי בידיעה שיש למה לצפות בעונת הקרנבל!
בנוסף ציינו פה את הדיוואלי (ראש השנה ההינדי) ואת חג הקורבן המוסלמי.
ישראלים
אי אפשר שלא להתייחס לישראלים שחיים פה, מי היה מאמין שיש פה קהילה כל כך גדולה?
הקשר שלי איתם התחיל מהארץ. ברגע ששחר, ישראלית שלומדת איתנו בשכבה וגרה פה כבר 10 שנים שמעה שאנחנו באות התחלנו לדבר קצת בפייסבוק, וכשהגענו הפכנו לחברות טובות. יש לה משפחה מקסימה ואוהבת, אמא שלה היא זו שליוותה אותי בהורדת הגבס הראשונה וכשאני באה אליה אני נזכרת בבית שמחכה לי בארץ.
קשר שני הוא עם עינת, ארז ושלושת הילדים שלהם, שהתחיל במקרה בארץ והתפתח לאימוץ הלא רשמי שלי על ידם. בכל פעם שאני זקוקה לתחושה של בית אני קופצת אליהם וממלאת מצברים.
בראש השנה הוזמנו לריקי, ולאחר מכן גילינו שבכל פינה בבית הספר יש ישראלי.
לפני שבוע הייתה לנו שעת דיאלוג, עם דיון שעילם ניהל, ובגלל שנרשמתי לדיון בעברית מצאתי את עצמי בחדר עם עוד 10 ישראלים, שעל כמה מהם לא ידעתי בכלל.
שמעתי כבר הרבה תיאוריות על הסיבה לקשר המיידי עם ישראלים אחרים בגולה, ואין לי הסבר ממשי לזה, רק שמחה גדולה שהוא קיים.
לימודים
אכן, לומדים פה. אני אנסה לחלק את החלק הזה למקצועות שלי-אנגלית, צרפתית, מתמטיקה, ESS, היסטוריה ועברית.
נתחיל מESS. אחרי שנים של למידת פיזיקה, ביולוגיה וכימיה זה ממש נחמד להתרווח אחורה קצת במקצוע שמשלב את שלושתם בקצב רגוע.
הבעיה היחידה היא בכותרות המפוצצות של הנושאים, שגרמו לי לדחות עשייה של מצגת למרות שכשקראתי את התוכן ולא רק את הכותרת הבנתי שזה משהו שכבר למדנו!
בהיסטוריה המצב אפילו עוד יותר רגוע, המורה גורם לנו לעבוד מבלי ממש להרגיש את זה. מעניין ללמוד נושאים שלא הייתי נתקלת בהם במערכת החינוך הישראלית עם שיטות שלא הייתי נתקלת בהן, וכמובן מורה שלא הייתי נתקלת בו (לנוכח נסיוני העגום).
אחרי שעברתי מחמש יחידות מואצות במתמטיקה לבין 4 ל5 יחידות ציפיתי לחיים קלים. זה לא שהמצב שונה בהרבה, אבל אני עדיין צריכה להשקיע ולעבוד. המכשול של השפה עבר, ונראה שאני במסלול הנכון (בייחוד עכשיו כשאני מסוגלת לכתוב לבד).
במחלקת השפות העניינים קצת מסתבכים.
אם הייתי מצטרפת לקולג' בשנה שעברה הייתי יכולה לבחור בין 3 רמות של אנגלית: B, A2, A1, וככל הנראה הייתי בוחרת בA2, שהיא האמצע בין אנגלית לדוברי אנגלית כשפת אם לבין דוברי אנגלית ברמה נמוכה.
אבל בין השינויים השנה הוחלט לבטל את A2. לכן בחרתי בB, אבל כשהבנתי שאני מסוגלת ליותר ורציתי לעבור נתקלתי בשלל מחסומים בחסות הקולג', שבסופו של דבר הורידו אותי מהרעיון. הייתי מאוכזבת, אבל אחרי שדיברתי עם המורה לאנגלית סיכמנו שנוכל לפתח את נושא האנגלית שלי באופן אישי, היא תיתן לי עוד חומר קריאה או עוד משימות ועל הדרך יהיה לי ציון גבוה בכל מקרה.
כשבחרתי לקחת עברית כמקצוע חשבתי שהוא יהיה מקצוע מתנה שלא ידרוש הרבה עבודה, אבל עד עכשיו הוא דרש עבודה כמו יתר המקצועות, שכללה בעיקר חיפוש אחר מורה מתאים. החיפוש נעצר ונמצאה מורה ירושלמית בשם רוקסנה מרקס...תודו שזה שינוי מרענן משהו מאביבה/ריקי/טלי. היום יש לי ולמאיה שיעור שני איתה והיא תרכיב לנו את רשימת היצירות שנלמד במסגרת התכנית. עכשיו כשכבר מצאנו מורה והיא עוזרת לנו כנראה שנוכל לעבוד בקצב שנוח לנו.
ואחרונה חביבה, צרפתית. זה לא שההתמודדות עם צרפתית ברמה הרבה יותר גבוהה ממה שלמדתי אי פעם נהייתה פחות מאתגרת, אלא שלאט לאט מתרגלים. אני חושבת שהעובדה שלא עשו לנו מבחן שפה כדי לראות אם לא לקחנו על עצמנו יותר מידי היא די מגוכחת, אבל עם הזמן מבינים שזה המצב, ואם אי אפשר לשנות אותו צריך להפיק ממנו את הטוב ביותר.
שכחתי גם את TOK-מעין קורס חובה שעוסק בפילוסופיה שאני די שונאת, אבל אין דרך להתחמק ממנו באלגנטיות ולכן צריך לעבוד.
באופן די הזוי התחילו לדבר איתנו כבר עכשיו עם הEE שלנו, עבודת חקר של 4000 מילים שידועה כאימת הסטודנטים פה.
אני חושבת שהמורים הכניסו אותו לפרספקטיבה הראויה ואמרו לנו שזה תמיד צריך להיות בתודעה שלנו, אבל לא ברמה של כתיבת העבודה, עד חופשת הקיץ.
*המשך יבוא עוד השבוע, להת' בינתיים!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
