(בסימן גבס חדש, 29 שעות לטיסה וצורך לכתוב)

אני מבטיחה לא לשכוח עד כמה הייתי מאושרת בשישי-שבת האחרונים, ולנסות ולשמר את ההרגשה הזאת כשקשה.

אני מבטיחה לבכות כשצריך, או כשלא. ממילא זה בא לי די בקלות.

*אני מבטיחה לסיים לכתוב לפני 1 לפנות בוקר, זה כבר די קריטי.

אני מבטיחה לשמור על קשר עם כל מי שיקר לי, בדרך כזאת או אחרת.

אני מבטיחה ללכת לאפטלינג, להכנס למבוך בהתחלה ולצאת בשלום.

אני מבטיחה לחזור לאמסטרדם, לטייל במסלולים מוכרים ומוכרים פחות ולבדוק האם האנשים באמת נחמדים פחות מבמאסטריכט.

אני מבטיחה לבדוק האם השוקולד הבלגי באמת טעים, כנ"ל ופל בלגי או נקניקיות גרמניות.

אני מבטיחה לעדכן במצב רוח מרומם ובשמחה.

אני מבטיחה לזכור את התחושה של ריצה למרחב מוגן.

אני מבטיחה לנסות ולתאר אותה לכמה שיותר אנשים.

אני מבטיחה לייצג את ישראל שלי, ולא של אף אחד אחר.

אני מבטיחה להיות פתוחה ומנומסת בנושא, עד גבול מסוים.

אני מבטיחה לקבוע גבולות מאוד ברורים וחדים.

אני מבטיחה לשמור כל דבר שיזכיר לי את החוויה הזאת.

אני מבטיחה ללמוד כמו שצריך.

אני מבטיחה לבקש ולקבל עזרה בעת הצורך.

אני מבטיחה לעיין במכתבי הטיסה אחת לכמה זמן ולהתמלא בכוחות (עוד לא קראתי אותם אבל יש לי תחושה טובה בנושא).

אני מבטיחה לספר על הפרויקט לכמה שיותר אנשים.

אני מבטיחה לספר להם את האמת, כשאני אגלה אותה.

אני מבטיחה ללבוש מעיל. אני ממש שונאת מעילים.

אני מבטיחה להכיר את מאסטריכט.

אני מבטיחה להוסיף עוד סעיפים כשיתחשק לי.

אני מבטיחה לנסות ולקיים את הכל. 28 שעות לפני הטיסה.

(בסימן 13 יום לטיסה, סדק בשורש כף היד ורצון לכתוב)

*את הפוסט כתבתי ביתר זהירות כדי שאיש מכם לא יקבל תמונה לא נכונה של הוועדה או הארגון.

מהרגע שקיבלתי את ההודעה שעברתי הכל התקדם במהירות שיא-קיבלתי מייל עם כל הטפסים שיש למלא, וביניהם דירוג הקולג'ים.

לאחר התלבטויות ושיחות עם תלמידי שנה שנייה שהיו נלהבים למדי לספר לנו אודות הקולג'ים השונים, דירגתי את הקולג' הקנדי ואת הקולג' ההולנדי במקומות הראשונים.

*לאלו שלא בקיאים בחומר-כל קולג' מקצה סוג מלגה שונה לישראל, מלגה מלאה או מלגה חלקית. אם נמצא שאתה זכאי למלגה מלאה אתה תשובץ לאחד הקולג'ים שמקצים מלגה כזאת, למשל הקולג' הקנדי, ולהפך. מכיוון שעוד לא סווגנו לאף סוג זכאות היה עלינו לדרג את שתי קבוצות הקולג'ים-למלגה מלאה או למלגה חלקית. 

והימים חלפו, הגיע ה17/4.

אם יום הקבלה לארגון היה בשבילי יום חג של ממש, הרי שזה יום אבל. למרות שהוא התחיל הכי טוב שאפשר.

קבעתי להפגש עם כמה מילדי הארגון, זה היה יום לפני ליל הסדר. אחרי המפגש הכיפי חזרתי לאשדוד, ומשם נסעתי עם אבא שלי לאשקלון.

בדרך חזרה קיבלתי שיחת פלאפון לא מזוהה.

כל אותו היום ניסינו לנחש מתי יודיעו לנו על השיבוצים, כבר לא יכלנו לחכות, ושיחת הפלאפון הזאת קטעה את הניחושים.

יושבת הראש של הארגון התקשרה אליי, השיחה הייתה נעימה וידידותית, היא סיפרה שלא יכלה לתת לנו לעבור את ליל הסדר מבלי לדעת באיזה קולג' שובצנו. כבר חשבתי איך אני הולכת לספר למשפחה בליל הסדר, זה יכל להיות כל כך טוב.

את המשפט הבא אני כבר לא זוכרת בדיוק, אבל את העיקר אני לא אשכח בחיים. שובצתי לקולג' ההודי.

לא קנדה, לא הולנד, לא איטליה ולא הונג קונג. הודו.

הודו אמר מבחינתי הרבה דברים, שעל חלקם לא אדבר פה, אבל ידעתי שהודו שווה ל"נועה לא נוסעת".

נסיונות אחרונים, האם היא עובדת עליי? איך זה יכול להיות? מה לעזאזל שידרתי להם?

וכל המחשבות האלה קרעו אותי לגזרים במהלך אותה נסיעה, בהגעה הביתה ולמעשה בכל החודשים שלאחר מכן.

ברקע היו שיחות של מבוגרים, ההורים שלי לא האמינו. מצחיק (בערך) שבעת מילוי הטפסים חשבנו לרשום שהודו לא באה בחשבון, אבל לא רצינו להצטייר באופן שלילי. אז הוועדה הלכה על זה.

בשיחות עם עוד אנשים הבנתי שזו לא רק אני, זה לא שאני דוחה את ההצעה הכי מדהימה בעולם, משהו בהודו טמן בתוכו המון קשיים תפיסתיים.

בסוף אותו ערב אבא שלי חזר מהשיחה האחרונה עם יושבת הראש. המלגה תעבור הלאה בעוד כמה ימים.

נשברתי. רק בכיתי ובכיתי ובכיתי, זה היה עוצמתי פי כמה וכמה מאותו ערב שלפני הקבלה. זה היה לי ביד ונאלצתי לשחרר. לא האמנתי שזה קרה.

וחופש פסח הזה רק עשה לי רע, רק נתן לי לשקוע לתוך עצמי במשך שבועיים, לכעס, עלבון ורחמים עצמיים.

שום דבר לא עודד אותי, וזה אולי קלישאתי להחריד אבל אני חושבת שעברתי את מודל קובלר-רוס, חמשת שלבי האבל.

הכחשה, כעס, מיקוח, ודיכאון. כן יש שלב סופי של השלמה, אבל אני חושבת שלא הגעתי אליו. 

שלב המיקוח שלי היה קשה. חשבתי לעצמי שאולי אני עושה טעות, אולי בכל זאת אני אלך להודו, אולי תחושת הבטן שלי מוטעית.

אז ההורים שלי ניסו, הם דיברו על אותו מכר של אבא שלי, אבל לדעתי זה רק הוריד להם את החשק עוד יותר.

ואז החלטתי שאין טעם שאני אלחם על מקום שלא רציתי אי פעם לדרוך בו, זה סתם כואב ומיותר. היי שלום הודו, אני איתך גמרתי.

וניסיתי להמשיך, אבל כבר לא היה לי כוח לכלום. אם זה היה באמצע שנת הלימודים זה היה עובר, אבל רק התמוססתי בתוך הדמעות של עצמי.

למי אכפת מבגרויות או עבודות? פתאום חשבתי על כל המסלול שאני נמצאת בו, וכמה אני כבר לא רוצה אותו.

אני רוצה UWC. אני רוצה מפגש רב תרבותי, וערכים, ושנה ראשונה, וכל מה שעולה עם הארגון הזה.

ואז המלגה עברה, ועברה שוב. עוד שבוע של גהנום וחזרתי ללימודים. החברות ידעו כבר, המחנכת לא.

סיפרתי והמשכתי הלאה כמה שיכלתי. הס היה מלהזכיר את כל החוויה הזאת. צפיתי בשאר המועמדים מתקדמים בתהליך עד שכבר לא יכלתי והתנתקתי מזה. הצעה להשתתף בקורס קיץ של הארגון לא איחרה לבוא, אבל זה היה מוקדם מידי.

רציתי לשפר את השנתיים האלה, לחוות את כל מה שיכלתי להפסיד ולהרוויח את מה שהפסדתי.

ואולי עוד הייתי עושה את זה אם ביום חג השבועות ההורים שלי לא היו מושיבים אותי מולם בפינת האוכל.

ישבתי מולם מבלי לדעת מה הם רוצים ממני, הערתי בציניות שמהפעם האחרונה שישבתי עם אבא שלי לא יצא טוב, ואז הוא שאל אותי אם אני רוצה לנסוע לקולג' בהולנד.

בזמן שאני יושבת עם לסת שמוטה ודמעות בעיניים הוא סיפר לי שהקולג' פתח עוד מלגה, ושאני קיבלתי אותה.

כל הרגשות התערבבו לי, וההלם התגבר על השמחה. הייתי חייבת להתאוורר ולחשוב על זה.

ברור שהתשובה הייתה כן, כי כמו שכבר אמרתי, מבחינתי הולנד שווה לאושר. 

עשיתי הכל מחדש, בדיוק כמו שרציתי. סיפרתי לכל חברה בנפרד, ולמחנכת, ולמאיה-הילדה שקיבלה מלגה להולנד ותחווה איתי את השנתיים המדהימות האלה, ולקרן ועילם-הסקנדיירז שלי, וכשהזמן הגיע-למשפחה.

מילאתי טפסים, בחרתי מקצועות, השלמתי פערים של חודשיים.

סיימתי את כיתה י' בידיעה שאני נפרדת מהכיתה שלי, עוברת למסלול החלומות שלי.

אני לא יכולה להגיד שנפרדתי לגמרי, אני עוד אראה את האנשים היקרים לליבי, אבל מספיק היה להפרד מכמה מורות מעולות כדי לחזק את תחושת הסוף.

והנה אני, יושבת ומקלידה לכם בכף ידי השמאלית. אני טסה בעוד 13 ימים עם מאיה, מתחילה מחדש בארץ חלומותיי.

וכך תם המסע המופלא אל הידיעה שאני נוסעת, ומתחיל מסע חדש לחלוטין. סוף סוף.

(בסימן "עוד 3 שבועות לטיסה", אני חושבת שזה ראוי לציון)

חשבתי במשך כמה זמן איך להתייחס לכל נושא ההרצאה. ובכן, בחרתי את הנושא הענק והעצום והנפלא שנקרא דת, והתפרעתי איתו (כלומר, עד כמה שאפשר להתפרע עם נושא..אני חושבת). צברתי עוד ועוד ידע, נכנסתי לפינות, עברתי אין סוף קיצורים אכזריים של המצגת, ככה זה כשבונים הרצאה של 12 דקות על נושא שאפשר לדבר עליו יומיים.

אני חושבת שהבנתי בשלב די מאוחר של החיים האקדמיים שלי (הידוע גם ככיתות ט'-י') שכמעט כל עבודה יכולה להיות מהנה יותר ברגע שאתה יוצא ממנה עם יותר ידע, בין אם עבודה על "צבע מן הטבע" ועד להשוואה בין מערכת החינוך הישראלית והגרמנית, ידע זה כיף (וגם כוח, אבל זה קלישאתי).

*לפתע נזכרתי שגם הייתי מצוידת בשרידי שפעת וים תרופות. זה הזמן להודות למורה שלי לשל"ח על שהוציא אותנו לסיור ביפו ביום הכי גשום בשנה.  תודה לך! אין כמו ההרגשה הזוועתית והחשש שלא תהיה במיטבך שברגע שאתה זקוק לזה, בכיתי כמו מטורפת, לא היה מי שיבין.

נחיל בני נוער מצוידים בתיקים טרוליים ותיקי גב כבר היה שם. אני מוכרחה לנסות ולהמחיש לכם את רגע ההגעה שלי:

קחו דף נייר חלק. שרטטו בצד השמאלי שלו את העיגול ה-כ-י גדול שתוכלו לצייר בגבולות הדף, אפילו צאו מגבולותיו! תכירו, זהו המעגל של הילדים שהגיעו למפגשים בקניון עזריאלי בתל אביב. 

ממש בצד השני, ציירו כמה נקודות, אני מניחה ש7 נקודות ימחישו את התמונה. אחת מהן היא אני, השאר הם אילו שלא הגיעו/לא ידעו על המפגשים, ואגב-זה הזמן לציין את הפורום של הארגון בתפוז. אמנם לאחר מחנה המיון הוא ייזנח לטובת הפייסבוק אבל עד אז הוא אחלה כלי לקשר עם עוד ילדים!

ולפתע עיניים ביישניות נפגשו, שמות הוחלפו, נושאי הרצאה ושאר ירקות. זהו, אני כבר לא זרה. 

המעגל סוף סוף נפתח, 7 נקודות מצטרפות ל"ג'מוס" (כמה שאני שונאת את המשחק הזה, מזל שהוא נשמע עוד פחות טוב באנגלית). באופן טבעי, כפטריות אחרי הגשם, צצים להם אט אט אותם "מנהיגי האמת" שבחבורה, מנהיגות שניתנה להם, איך לא, מתוקף מיתרי הקול הגמישים והחזקים שלהם.

הנה זה נגמר, כולנו מוזמנים להתכנס באולם.

*בא לי לתאר את היומיים האלה לפרטי פרטים, כמו שאר החוויות פה אבל כל פירוט מעבר לכך יכלול ספוילר ענק ומכוער למי מכם שיעבור את זה. עמכם הסליחה.

לא הרבה זמן עובר עד שאני מקבלת הודעה מאחד הילדים היותר מקסימים שהיו איתי במחנה, "קיבלת הודעה מהארגון?", הודעה שהתקבלה בזמן שיעור פיזיקה שנראה לי ארוך ומייגע מתמיד. רצתי הביתה, לחדר שלי, למחשב, פתחתי את המייל. עברתי. ממשהו שהיה נראה כל כך רחוק ולא ממשי, הנה משהו (אין לי דרך אחרת להגדיר אותו) שנמצא ממני במרחק של שלב אחד-ראיון סופי.

בוקר ה11/3, אני ואבא שוב נוסעים ביחד.

נכנסים לבניין ומחכים מחוץ לדלת. האח, יש עיכוב! בינתיים מגיעה גם הבאה בתור לראיון, ילדה נפלאה שיצא לי להתחבר אליה במחנה, מישהי לחלוק איתה חששות ומחשבות. נפתחת הדלת, אני יכולה להכנס.

אני נכנסת לחלל שגדול דיו כדי להכיל את עשרת האנשים שמחכים בו ומתיישבת. סבב שמות קצר (אחד מיני רבים שאני עוד אעבור), הפרצוף המרגיע של המדריך שלי מהמחנה. הראיון עבר. יצאתי בתחושות מעורבות להחריד.

יש לי בקשה מיוחדת לקוראים, הביאו לי איש אחד שעבר את הראיון הסופי ויצא בהרגשה מעולה!

מבירור עם עוד אנשים הבנתי שאני לא היחידה שיצאתי התחושה הזאת, נחמת טיפשים.

שבוע די קשה עובר עליי, עוברת שוב ושוב על הראיון בלי למצוא שוב דבר שאני מתחרטת עליו, או שום דבר שאני יכולה לתלות בו תקוות.

עד המחנה לא קלטתי באמת את המשמעות של החוויה הזאת. עד אותו הרגע עניתי בכל הזדמנות בה נתבקשתי לתאר את תכניותי לעתיד ללא התייחסות מיוחדת לשנתיים הבאות, עד אותו הרגע שמישהו שאל אותי "רגע, את יכולה לשלב את הUWC בתכניות שלך?". בטח שאני יכולה, ביתר קלות.

כל אותו הזמן נאחזתי בהבטחה שהתשובות יגיעו עד סוף מרץ, גג אמצע אפריל.

ב28/3 בסביבות אחר הצהריים התחלתי להרגיש שמשהו קורה, הפייסבוק געש ושצף, עוברי השלב השני משתפים זה את זה, הודעות ה"עברתי" ממלאות את הדף. בכל הודעה שכזו רמת המתח שלי עולה לשיאים חדשים אותם לא הכרתי קודם.

שיחת טלפון מקפיצה אותי מהמקום. מוכנה לשמוע את קולו של המדריך שלי מעבר לקו. אני חווה אכזבה אדירה, שיחה לא קשורה לחלוטין, למה זה לוקח כל כך הרבה זמן?!
הייתי אופטימית עד השעה 22:00, אולי 22:30 אפילו. אבל אמרתי שאין סיכוי שמישהו יתקשר יותר מאוחר מזה. כשלמישהי הודיעו ב23:00 נשברתי, הדמעות סוף סוף צפו. הרציונל התייחס למשבר כעלבון, גם לא התקבלתי וגם אתם מודיעים לי יום אחרי? אבל אני יודעת שזה בגלל שהחלום שלי נעלם, אחרי שהוא היה קרוב מאי פעם. גלידה טובה, תוכניות לעתיד בארץ ושינה.

היום שלאחר מכן ייזכר כאחד הימים הכי טובים בחיי. 29/3, בעתיד אני עוד אכריז עליו כיום חג.

גם אם הייתי בעלת הדמיון הכי מפותח בעולם לא יכלתי לתאר לעצמי שברגע השיחה ממש, תוך שאנו מסכימות שהתבגרות בארץ היא חוויה חשובה ונפלאה לא פחות, ממקום כלשהו בארץ התבצעה שיחת טלפון לנייד שלי. 

כשעתיים לאחר מכן שלפתי את הפלאפון שלי וגיליתי בו שתי שיחות. לקחתי אוויר ויצאתי החוצה, חשבתי לעצמי שלפחות הם הגונים מספיק כדי להתקשר.

ממתינה לקו השני שיענה...הנה, ענו לי! זו הייתה רכזת של איזה פרויקט שהשתתפי בו שרצתה לוודא שאני מגיעה לאירוע כלשהו, נפנפתי אותה בנימוס והמשכתי למספר הבא ברשימה, זה חייב להיות זה.

ענו לי! מה כבר יכלתי לצפות? עניתי בטון הכי חביב שלי, כדי שאשת הקשר לא תרגיש שאכפת לי, שאלתי לשלומה וציפיתי להודעה העדינה שלא התקבלתי, ולפתע נשמעו המילים "אני שמחה לברך אותך עם ההצטרפות למשפחת הUWC...". זה תפס אותי לא מוכנה לחלוטין, כמות האושר והשמחה שחשתי באותו הרגע הרימה אותי כקילומטר מעל פני הקרקע, לא האמנתי. כשרואים בסרט קולנוע שהגיבור מקבל בשורה משמחת ומיד יוצא בקריאות "אני לא מאמין, אתה עובד עליי!" לא מבינים את התחושה עד שזה קורה לך. מלמולי תודה חרישיים נשמעים מפי כל זמן שהיא מסבירה לי על מסמך שאמור להתקבל במייל שלי. אני בטוחה שהיא מבינה את התחושה, אז היא עזבה אותי כדי לעכל את הבשורות.

חזרתי לכיתה עמוסה לעייפה בהתרגשות. אני חושבת שמי שלא ראה אותי באותו יום לא ראה אותי כל כך מאושרת מימיי.

עם האנרגיות שצברתי יכלתי לרוץ מרתון, אבל במקום זה התחלתי לסדר את התיק שלי ולנסות להעסיק את עצמי בכל מיני דברים.

הנה חברות, זה הרגע שלכן, תכינו את עצמכן.

החברות שלי מיד שאלו אותי מה קרה, ולא היה לי צ'אנס להסתיר את ההתרגשות שלי, אז החלטתי להנחית את הבשורה.

אני חייבת להתייחס לפני זה לכל עניין ה"למה לא סיפרתי?".

ראשית, לא היה מה לספר. המשפט "התקבלתי ל..." מנצח כל סיפור על שלב שעברתי או משהו בסגנון.

שנית, משהו בעצם השיתוף עושה את העניין כל כך מוחשי פתאום, ולא הייתי מוכנה לזה עד שאדע שאכן עברתי.

אני יודעת שזו הייתה החלטה נכונה. ככה בכל מקרה אחר היה כואב לי פחות, בטח מאותן ילדים שיידעו את כל העולם ואחותו שהם עומדים להשתתף בתכנית כלשהי ולטוס לקולג' לפני שהם (לא) עברו את השלב הראשון.

אבל דמיינתי את הדרך בה אני אספר אחרת. שיחה עם כל אחת, כמה דקות לראות את התגובה ולהמשיך הלאה. אבל גם מעגל עם כולן באמצע שיעור לשון זה לא בדיוק נורא.

לא תיארתי לעצמי אפילו את גודל התגובה אחרי שהנחתתי את הבשורה, זה אפילו ריגש אותי יותר. בסוף השיעור שלאחר מכן שעבר בעיקרו בדמעות ושיחת טלפון עם חברה שלא הייתה בכיתה כשסיפרתי פשוט טסתי הביתה, לא יכלתי לסבול את השהות בעוד שיעור (ובטח שלא עם המורה החביבה עליי, פלא העולם השמיני).

בדרך הביתה פתאום הענן שלי טיפה קטן. מהרגע הראשון ידעתי שלא הגשת הטפסים היא הבחירה, אלא שלאחר הקבלה שלי לארגון יהיה עליי לבחור. וערמות של סיבות לכך שעליי להשאר בארץ נחתו עליי-המשפחה, החברות, הנוחות הזאת שקיימת כשאתה שייך. מי אמר שאין החלטה?

אבל הפסקתי לחשוב על זה, בכל זאת, יום חג.

חזרתי הביתה להודעות שחברות שלי רשמו לי, רק כדי להזכר שיש כמה קרובי משפחה שעלולים לראות את זה ושאני צריכה למחוק את זה, אבל הן עדיין שמורות אצלי ומזכירות לי שאני לא מתחרטת על שסיפרתי ברגע ההוא.

*הנה מגיע הרגע בו אני חותכת שוב את הפוסט, הוא ארוך וצפוי חלק ג' מלא טוויסטים בעלילה! לילה טוב לכם!