אשליות

תשע"ד.

ערב ראש השנה תשע"ד. אני אחרי הכנת שתי עוגות שרק אתה יודע איך הן יצאו באמת, כי מפחדת לטעום. אף פעם לא הייתי בשלנית כל כך טובה. רק בניסים לא שרפתי אתה הבית או את עצמי. השגחה פרטית שכזו.

השנה האחרונה טסה וזחלה בו זמנית. תמיד ידעתי שזמן זה מושג נוזלי. אומנם הוא מתקדם אבל לפעמים הוא מתערבב, מחליף זמנים כאלו באחרים והולך לאיבוד.  אני, בתור אדם נגרר ופסיבי לגמרי, פשוט זרמתי איתו. הוא ערבל אותי ואני התערבלתי איתו. הוא משוטט ואני אחריו, מקבצת שאריות שהוא השאיר מאחוריו.

תהיתי לעצמי בזמן האחרון איך אני חייבת להיות בשליטה מלאה ועם זאת אני אדם פסיבי. איך אני מסוגלת להיות שני אנשים בו זמנית.

משהו עבר עלי בשנה האחרונה. השתניתי. אני פתאום מתרגשת מכל דבר, בוכה מכל שטות, הולכת עם שמלות, מסדרות גבות, שמה קרמים. פתאום אני מוכנה להיות הבחורה במערכת יחסים. כמה עצוב להגיד שכמעט כל הסטריאוטיפ האפשרי על בחורות מתגשם אצלי. במיוחד ההוא שמספר על האביר עם הסוס הלבן. זה שאמור לגאול אותי מעצמי ושביחד נרכב אל איזו שקיעה הוליוודית איפשהו שם באופק של האולפן. לפעמים אני חוששת שהוא לא יגיע.

הפתעתי את עצמי. יצאתי מהקונכייה שלי לחקור את השטח. פעם, לפני שהייתי מעזה, הייתי יוצאת לרגעים קטנים ומתקפלת בחזרה לפני שיכולתי לומר סופרקאליפרג ליסטיקאקספיאלידושס. אבל השנה הגעתי למצב מרשים של ימים שהייתי מבלה מחוץ לארבע קירות הקלקר שלי. אתה מבין, אני תמיד ידעתי שהמבצר שאני מסתתרת מאחוריו, הוא בסך הכל רק כמה שמיכות על כיסאות. הטנק שאני מתחפרת בתוכו יורה כדורי צמר במקום פצצות וטילים. ששום דבר בי לא מאיים באמת או קשוח. הכל הצגות, משחק גרוע במיוחד שאני משחקת עם עצמי.

זה לא שהייתי בן-בת כי זה האופי שלי. הייתי בן-בת כדי לברוח כמה שיותר מהאופי שלי. אז כן, מה לעשות שחלק מההרגלים שסיפחתי לעצמי בדרך נשארו עד היום. אם אני לרגע אנשוף מספיק חזק, אני אראה את הבחורה הטיפוסית הזו שבחרתי ממנה. זאת שרוצה להאמין שיש דבר כזה אהבה שאינה תלויה בדבר, זאת שמאמינה שיבוא גבר החלומות שלה שיהפוך את חייה מבלגן אחד לגדול למשהו אחר, כמעט מושלם. זאת שבתוך תוכה מתה להיות חלק מקומדיה רומנטית דביקה שבסופה נעמוד על גשר סואן מכוניות ונתנשק. וזהו, סוף הסרט והאור נדלק ואני נזכרת בדיוק למה בניתי את האשליה הזו שמקיפה אותי.

אז שנה חדשה בפתח ואני מתלבטת. האם להשאיר את המוניטין רווי הציניות ואדישות מאחור ולהתמקד בילדה הרגשנית שדורשת תשומת לב בקנה מידה עולמי ליום, או להשאיר את המצב כמו שהוא. כי הרי אם אני מוותרת על כל אבני הספוג המזויפות שבניתי איתן עד היום את החומה הגדולה ביותר בתבל, מה נשאר לי?. מי אני בכלל?.

אז אני פונה אלייך, בכמה בקשות האחרונות לשנת תשע"ג.

שתכוון אותי. תראה לי באיזו דרך לצעוד. מה מבין כל אלפי השבילים שפרוסים לפני היא הדרך שאני מיועדת ללכת בה. תנקה ממני את הקליפות שהגיע הזמן שינשרו, אבל בעדינות, העור שלי עדיין רגיש. תשמור עלי בזמן שאני נחשפת, שהמעבר יהיה קל. שאני פחות אבקר את עצמי ואת הקרובים שלי. שאני אצליח להאמין באהבה כנה ואמיתית, כזו שפשוט נמצאת שם. שתכין אותי למפגש הכי מרגש של חיי. שאני אראה את האמת. שאזכה לחוות את מי שאני כמו שאני. שתשמור את האנשים שאני אוהבת קרוב, קרוב אלי כדי שיוכלו לשמור עלי בכל פעם שאני מאבדת שליטה. שאני לא אפחד לאבד שליטה. שתראה לי שהעולם הוא לא רק שחור ולבן. שתשמור עלי ממחשבות רעות ומאנשים רעים. שתעזור לי להאמין שבכל אחד יש נקודה טובה של אור. שתעזור לי להרגיש שכל עם ישראל אחים. שתזכה אותי לראות את היופי שנמצא בפרטים הקטנים ביותר. שתזכה אותי לחזק מישהו. שתזכה אותי ליצור מתוך אהבה אלייך. שתתן לי את הכוחות להמציא את עצמי בכל פעם מחדש. שתברך אותי כל הזמן במשפחה אוהבת ובחברים עוטפים. שלעולם לא ארגיש לבד.

והכי חשוב, תזכה אותי באמת לאהוב את עצמי, באמת להאמין בעצמי ובאמת לחשוב שאני שווה משהו.

אבא יקר תעזור לי לראות, שיש בי את האומץ להעז ולעשות. תראה לי שהכול עוד פתוח לפני. שאני עוד בפנים ואתה עוד קיים. שכל יום אוכל להתחיל מחדש.

בעצם אולי כדאי שתברך בכך את כולנו.

שנה טובה אבא, אוהבת עד מאוד.