אשליות

ב"ה

27 לפברואר 1971, בית חולים תל השומר, מחלקת יולדות.

תינוקת בריאה ובכורה מגיעה לעולם לשני הורים צעירים ומאושרים.

7 למרץ 1971, בית חולים תל השומר, מחלקת טיפול נמרץ.

התינוקת הטרייה חוזרת לבית החולים למחלקת טיפול נמרץ. היא מחזירה את נשמתה בורא עולם כמה ימים מאוחר יותר.

21 שנים מאוחר יותר, בית חולים אסף הרופא, מחלקת יולדות.

נולדת תינוקת בריאה לשני הורים פצועים ושבורים. לאמא שהתאלמנה לפני שנים ונשארה עם שני ילדים קטנים שכבר בגרו, ולאבא שהתאלמן גם כן ואיבד את בתו הבכורה לפני 21 שנים. בשבילו זו כנראה סגירת מעגל.

מעולם לא חשבתי על ההיסטוריה של ההורים שלי. עד כמה שהם טראומטיים ומצולקים. שני אלמנים, מגדלים ילדים לבד. אחד מהם קבר את בתו הבכורה כשהיא עוד לא בת חודש אפילו. איך קמים בכלל מדבר כזה?. פעם לא יכולתי להבין אותם. לא הבנתי את המטען הכבד שהם סחבו על גבם כל השנים. קול של אובדן קורא להם בכל בוקר ובכל לילה והם צריכים להתמודד עם הקולות. למגר אותם ולהתרכז בהמשך חייהם.

היום אני מבינה אותם. קצת. אני מתבגרת, מוכנה להקים בית ומשפחה. אני יכולה להתחיל לחשוב מה היה קורה אם, ואני אפילו לא מסוגלת להעלות את המילים על הדף. לאבד את האדם שקשור בנפש שלך, להגיד שלום למישהו כל כך קטן עוד לפני שהוא הספיק לגדול, מישהו שחיכית לו כל כך. איך אפשר בכלל להתמודד עם דברים שכאלו?

אני חושבת על ההורים שלי ומתמלאות לי העיניים בדמעות. כי היום אני מתחילה להבין שאת כל הטעויות שהם עשו, הם עשו משיברון לב. אני לא מצדיקה, אבל מתחילה להבין.

ואני יודעת כמה אבא שלי אוהב אותי. אני רואה. והוא מנסה להיות בקרבתי וכל פעם שהוא מצליח קצת, מתפקשש לו. וכואב לי בשבילו, כי אני יודעת שהוא ממש מנסה ופשוט לא מצליח לו. וקשה לי לא להדוף אותו החוצה למרות שאני יודעת שהוא כל כך משתדל. אני יודעת שאני סגירת המעגל שלו. הבת שהוא כל כך חיכה לה, ובהרבה מובנים אני מרגישה שאני האכזבה שלו. שאם הוא היה יכול, הוא היה עושה את הדברים אחרת. שהוא מדבר על בנות אחרות של אנשים בבית הכנסת ורוצה שאהיה כמוהן למרות שאני לא, ולעולם לא אהיה. כואב לי להיות האכזבה שלו אחרי כל השנים האלה שהוא חיכה לבת.

ואני יודעת שאמא שלי מתחרטת על המון דברים. ואני יודעת שמבחינתה היא עשתה את כל מה שהיא יכולה ונתנה מעל ומעבר. יכול להיות באמת. יכול להיות שהיא נתנה הכל ועשתה כל מה שביכולתה. באמת קיבלתי הרבה דברים שילדים אחרים לא קיבלו. ושיעורים פרטיים, ושלושה אבחונים, ופסיכולוגית או שתיים, ואימון אישי. כן, קיבלתי הרבה. אבל גם אצל אמא שלי תחושה האכזבה לא עוזבת. שאני יכולה להיות גרסה יותר טובה של עצמי. שהיום היא מתחילה להגשים את החלומות שלה כי עד עכשיו אני עמדתי בדרכה. הכסף שנשפך עלי, זמן ההשקעה והטיפול מרגיש לפעמים כמו נטל. אני רואה איך אמא שלי מסתדרת היום לבד, היא בסדר גמור.

אני היום רואה את ההורים שלי באור קצת אחר. פגועים יותר, רגישים יותר, מבוגרים יותר. היום אני רואה חלק מהפצעים הפתוחים שלהם שלא הגלידו. את אבא שלי שמתאמץ לקום וללכת והוא זקוק למקל. שיש לו כאבי גב נוראיים, רגליים נפוחות וידיים בקועות. את אמא שלי שמנסה להגשים את החלום שלה לשיר אבל זה לא לגמרי הכי מדויק. שרוצה לטוס ולחוות עולם, שרוצה להגשים את עצמה, שיש לה חלומות גם בגיל 60 פלוס.

אני כואבת את הרצון שלהם להיות עצמאיים, להיות חופשיים, לא להזדקק לאף אחד. רצון שהולך ונמוג ככל שהם מתבגרים, או מזדקנים ליתר דיוק, והם צריכים להתחיל ולהשלים עם המציאות שנכפית עליהם. ולמרות כל הכאב שלי על עצמי, המצפון שלי משגע אותי ולוחץ לי על הנקודות שגורמות לי לבכות כשאני רואה אותם כל כך חשופים בפני ואני לא יכולה שלא להלקות את עצמי.

אני בסתירות עם עצמי. מתמודדת עם הפצעים שלי שעדיין פתוחים לרווחה ומכאיבים לי ומצד שני עם ההורים שלי שכנראה למרות הכל זקוקים לי ואני צריכה להיות שם בשבילם. סתירות שאין לי אליהן פתרונות או תשובות.