אשליות

קראתי את מקימי ביום כיפור. זה ספר הכיפור שלי. כל שנה אותו הרגל. בין תפילה לתפילה כמה עמודים עד הסוף. אם אני לא בבית הכנסת אני על הספה עם הספר. גומעת את המילים שלו ובוכה. הספר הזה, איכשהו, מזכיר לי את עצמי כל כך. את עצמי הגלותית, המחפשת. הספר הזה מזכיר לי את האור שנדלק בי לפני שלוש שנים. אור קטן, קטן שקוראים לו בשפה המקצועית חזרה בתשובה. אור קטן שהלך וגדל ומנסה לגדול ולצמוח כל עוד אני אתן לו.

והמילים שלה, של עלמה שלימים הפכה לחוזרת בתשובה, כל כך נוגעות בי. התהליך, הרצונות, החיפושים. הכל נורא חופף ונצמד אחד על השני כמו במגע קסם. ככה היא התחילה איתי את המסע של החזרה בתשובה וכך בכל כיפור מחדש היא מעירה אותי ומורידה לי כמה דמעות מעיניים. וזה כל מה שאני צריכה. רק כמה דמעות שיחשפו את השער לעולם הזה שאני כל כך מתגעגעת אליו ויורידו ממני דמעות שיחממו לי את הגרון והעורף. כאלה דמעות אמיתיות, דמעות שבוכים עם חיוך.

ואני קוראת את המילים, הציטוטים, האותיות שמשתלבות לרגש כה מוכר ואהוב, רגש של געגוע. געגוע אמיתי לאבא. וכשאני אומרת את השם שלו אחרי כל דמעה אני מרגישה איך החיוך שלי מתגבר על עצמו וממשיך לגדול כאילו בכל פעם יש לו לאיפה. ושוב לחזור ושוב, ואבא וטאטע מפוררים לי את הלב למיליוני חתיכות שרק בעזרת הקב"ה אפשר לחבר מחדש. כי רק הוא מכיר את הסדר של הלב שלי ורק מולו אני אוכל באמת להתפרק, לדעת שהוא יחבר את הכל בחזרה בדיוק כמו שצריך.

"אני מתחילה להתפלל, או איך שלא קוראים לזה.

השם, תעזור לי לשמוע אותך בתוך כל הצעקות והרעש הכבד שבתוכי. תן לי סימן שאני הולכת בדרך נכונה. אם אתה פה ואתה גדול כל כך ויכול הכל ומחכה רק לי שאתקרב אליך, אז תן לי רק סימן קטן. קטנטן. אני לא יכולה יותר. אני מרגישה שנשמטת לי האחיזה. בבקשה, תן לי סימן.

ואז. בצהריים של יום שלישי, בלי ברקים ורעמים ומרכבות אש, סתם ככה, באמצע המטבח, בקול דממה דקה, השם בחר לגעת בי בפעם הראשונה.

פתאום אני מרגישה אותו. קרוב לידי. הבזק של מחשבה ילדותית בראש שלי, אני חווה התגלות. העיניים שלי נעצמות מעצמן. מטפס ועולה בי גל. ממלא אותי עד שאני מרגישה שאני עומדת להתפוצץ. ממלא אותי בביטחון ואמונה ושמחה וקרבה. ממלא את כל החסרונות כולם, ואני לרגע שלמה.

והוא מלטף אותי, מלך-מלכי-המלכים, ולוחש לי בתוכי בלי מילים. ילדה שלי. אהובה שלי. יהיה טוב. טוב מאוד. את בדרך. אל תסתכלי אחורה. אין שם כלום. רק אשליה אחת גדולה. תסתכלי קדימה. תסתכלי מחדש.

אני פוקחת עיניים. אותו מטבח. אותה מוזנחות מעבר לחלון. אבל אני כבר לא לבד. אני מרגישה אותו, אני קורבה אליו פתאום, וזה לא דמיון. הכל שלם. מושגח.

הקומקום כבר רתח בפעם הרביעית. אני חוזרת לסלון עם שלוש כוסות קפה ביד ועיניים אדומות. בתוך הראש שלי סערה גדולה. בן מסתכל עלי. לא מבין.

'קרה משהו?', הוא שואל.

'לא.'

'אז למה?...'

'ששש...', אני משקיטה אותו. 'אני יודעת'. "

(מתוך מקימי, נועה ירון דיין, הוצאת עם עובד.)

שורש כל הפחדים שלי נמצא בי. מושרש טוב, טוב. יונק מהילדות שלי זיכרונות מרים. זיכרונות מעורערים ולא יציבים. הרגע הזה של עלמה, רגע קטן במטבח שמשקיף על החומריות של תל אביב, שיקף כמעט בדיוק מוחלט אותי. וגם אני זוכרת איך מצאתי את עצמי לבד בבית, יושבת בסלון על הרצפה עם הראש כלפי מעלה והעיניים דומעות. דמעות חמות שיורדות עד הלב. וגם אני זוכרת איך פתאום הרגשתי חמימות כזו שעוטפת ואיך כולי נהייתי אחד, נשמה עם חומר. ואיך גם אני פקחתי עיניים וידעתי. ידעתי כמה הוא אוהב אותי ושגיליתי סוף כל סוף משהו אמיתי.

ביום כיפור אני מרשה לעצמי לחזור אל עלמה. והיא פותחת בפני שער לעולם שביומיום אני שוכחת ממנו. שער שנפתח לפני שנים בודדות ושינה את חיי לנצח. היא שינתה לי את החיים העלמה הזאת והיא מערערת אותי בכל פעם שאנחנו נפגשות. ובכיפור האחרון נפגשנו אחרי הרבה זמן ששכחתי ממנה. והיא העלתה בי זיכרונות ורגשות שהסתרתי טוב ופרצה אותם כמו קריעת ים סוף. וכששני עמודי דמעות יורדים לי מהעיניים, הנשמה שלי עוברת בתוכם וצועקת אני יודעת. אני יודעת וזוכרת ולא שוכחת למרות שיש ימים שנראים חסרי טעם. ולמרות שאני לא תמיד מרגישה הנשמה שלי זוכרת. והעלמה שלי דוחפת אותי קדימה אל תוך הדמעות ומעבירה אותי בהן לפני שהם מכסות וסוגרות עלי. ואני שוב מרגישה שלמה ושוב מרגישה חיבוק. חיבוק של אבא.