אהלן חברים;
אמנם אין לי את הפריווילגיה להתמרמר על לכתו בטרם עת,אבל גם אני מרגישה שהשעות שביליתי פה לא היו לשווא.
ההשקעה בכל פוסט והעצב כשהוא נמחק
הדמעות שירדו עם כל הבעת רגש ילדותית
תחושת העילאיות של "אני כותבת",מבלי להבין שזה חונה אצל כולם בעצם.
היית חבר,היית אח,היית כר לפרוק אליו את כל השטויות שבעולם
הזדמנות טובה להסתכל לאחור, ואז מהר להסתובב ולהישיר את המבט על הכביש (נותנים גם דוחות על זה בימינו)
לא הגשמתי את השאיפות שלי-אבל חוויתי דברים עצומים
לא בחרתי באדם(וגם לא באלעד),אבל קיבלתי בחור ששווה הרבה יותר
לא עשיתי רישיון-אבל הנה,עכשיו(אף פעם לא מאוחר וכו')
לא למדתי לדבר,אבל למדתי לשחרר. ותודה לאל על כך
קיוויתי שתישאר פה לתמיד,כמזכרת צובטת-לב מהעבר,כמקור להשוואה וכהזדמנות לעתיד(אם אי פעם ארצה להתבגר)
אבל החיים ממשיכים,וכך גם אני
ביוש