האמת על התיכון

אז בית הספר שלכם נמצא בפריפריה, וכמובן שהוא מאוד שמאלני, הוא רוצה שלום בין שני הצדדים, הם רוצים ששני הצדדים יקפצו בשדות הירוקים כשפרפרים מלווים אותם אל דרך ארץ האשליה. בדרך כלל הבית ספר נותן לתלמידים לבחור אם הם רוצים ללכת לסמינר הזה שנקרא "סמינר ערבים"- בעצם אלו בדרך כלל בנות שמתנדבות ללכת ומה שהם עושים בסדנה זה להתחבר לבנות ערביות, לדבר איתם על כל דבר שהוא לא המלחמה בין שני הצדדים, בינתיים במהלך אותם ימים יש להם פעילויות שמגבשות אותם, ואז לקראת היום האחרון אוספים את כול הילדים (הבנות) ומתחילים את השיחה על המלחמה- שבעצם אף אחד לא מוכן להגיד את האמת אלא שהם רק זורקים אחד לשני משפטים של אחווה ושלום- למי אכפת שזורקים טילים או שמפוצצים אוטובוסים ומצד שני למי אכפת שהורסים את הבתים של האנשים, למי אכפת שהם סגורים בעיר קטנה עם מחסומים. לאף אחד לא אכפת רק העיקר שתהיה פעילות בהמשך הלילה על איפור!!

אז הבית ספר החליט שהוא לא רוצה לתת לכם לבחור, הוא ידרוש ולא יסכים לקבל כתשובה. לא משנה כמה ימיני תהיה אתם הולכים להגיע לסמינר, לא משנה שאתם מבלים את שנות הפנאי שלכם בזריקת אבנים על אותם אנשים, לא משנה שמוזיקה טובה בשבילכם זה "סלים תואמה הבן זו** נהנהנה" אתם תגיעו לסמינר וכמובן שיבקשו ממכם לשמור על ראש פתוח ולקבל את השונה- מתי זה עבד בדיוק? 

אז הסמינר מתחיל כמו כל טיול שנתי, כולם   לאוטובוס. עולים לאוטובוס. נוסעים במשך שעתיים בזמן שהאלה מאחור שרים וצועקים ומנופפים לנהגי המשאיות. מגיעים לאכסניה. מורידים תיקים ומזוודות מהאוטובוס. כולם  בקבלה. כולם בחוץ. כולם   באודיטוריום. כולם  ברחבה בחוץ. מחלקים מפתחות.   עד שתקבלו את המפתח. רצים לחדר. זורקים את התיקים. ותופסים מיטה. בזבזתם כרגע שעתיים מהחיים שלכם על לחכות- הבית ספר כול כך צריך לפצות על זה- מעניין אם אפשר לתבוע על זה...סתם נקודה למחשבה.

אתם מתאספים באולם גדול ומגלים ש"חבריכם" הערביים כבר יושבים שם ובוחנים כל אחד מכם שנכנס לחדר, אתם מרגישים כמו חיה בכלוב- "תפסיקו להסתכל עלי ותתנו לי בננה".

ואז מתחילה החלוקה של הקבוצות. גם הצד שלכם וגם הצד שלהם מנסים להחזיק אחד בשני לא מסכימים לזוז- אל תתנו לנו ללכת לשם, אנחנו לא רוצים. אבל אין ברירה כולם חייבים להתחלק וללכת לכיתות שניתנו להם. וזה תמיד יוצא איכשהו שאתם נתקעים עם האנשים שאתם הכי שונאים מהשכבה שלכם- חה מרפי, מאוד מצחיק. אז כולכם יושבים במעגל, חצי מעגל הוא רק של ישראלים החצי השני הוא רק של ערבים- מהצד זה נראה כמו בנים בני 7 שלא מוכנים לשחק עם הבנות כי הבנים יותר מגניבים. ואז מתחילים משחקי החברה. ישנם משחקים על גבי משחקים שאמורים לחבר בין כל הקבוצה- מילת המפתח היא אמורים, כי זה לא באמת מה שקורה. במציאות המשחקים האלה נועדו כדי להביך את כול מי שבקבוצה- מי רוצה לשבת על מישהו שהוא רק עכשיו הכיר? מי רוצה לפוצץ בלון עם הגוף של מישהו שהוא לא מכיר? מי רוצה להתחבק עם מישהו שהוא לא מכיר כדי לעבור בין כיסאות דקים? כולם יכולים לענות על השאלות האלה- אף אחד.