על קצות האצבעות

מרוב שחשבתי שלא יהיה לי מה לעשות, אני עסוקה עד מעל האוזניים.

זה התחיל אתמול בארוחת ערב שנמשכה לשעות הקטנות של הלילה, מלווה ביין טוב וחברה טובה.

שמחתי לבלות עד מאוחר, סוף סוף אני לא צריכה לקום מוקדם בבוקר.

נו אז שמחתי. אמורה או לא, בשמונה כבר צלצל הטלפון הנייד. עבודה. דחוף. דווקא אני. אלא מה?

רוטנת וגונחת גררתי את עצמי מהמיטה, למקלחת זריזה, חצי כוס קפה, שבלעדיו אין עם מי לדבר וקדימה, לעבודה.

טוב שזה רק כיבוי שריפות וטוב שזה לא לקח יותר מידי זמן ועוד יותר טוב שאני יודעת שאני ממש טובה במה שאני עושה ואפילו טוב לדעת שלא יכולים בלעדי. את כל אלה אמרתי לעצמי כדי לעצור את המרמור אחרי שחזרתי הביתה, מעל לכוס הקפה השניה.

אם כבר אני ערה ואם כבר פעילה, החלטתי לעשות משהו עם עצמי, שזה אומר להזיז את החיים שלי קדימה לכיוון של זוגיות.

נכנסתי לפה ונכנסתי לשם, ניהלתי כמה שיחות משעממות עד מוות ויצאתי.

זה לא אתם, זו אני .

אין לי באמת חשק לזוגיות כנראה.

אין לי שמץ אנרגיה וכוח להתחלה חדשה.

בספר של מאיר שלו , פונטנלה, יושב הבן של מספר הסיפור בבית, במיטה ומחכה שאהבת חייו פשוט תופיע בדלת. הוא לא מתכוון לעשות כלום כדי למצוא אותה, הוא פשוט מחכה לה שתופיע.

ככה אני מרגישה עכשיו. אני מחכה שאהבת חיי תופיע מעצמה.

אתמול אמרה לי נ' שהיא חושבת שעד שהגמל לא יצא מהתמונה לא יהיה מקום לאף אחד אחר.

ואני חושבת הפוך, עד שלא יבוא מישהו אחר , הגמל יהיה בתמונה.

הוא כל כך נוח ומוכר ובטוח. ובכל זאת הוא לא זוגיות.

הוא עונה לי על כל הצרכים העכשויים וזה מספיק לי לכרגע לגמרי.

אי אז בתחילת רווקותי המחודשת לא יכולתי להשאר לבד אפילו לרגע. הייתי יוצאת בכל רגע פנוי לדייטים ולא משנה מי הם היו. העיקר לא להיות לבד לשניה אחת.

מעכשיו לעכשיו הייתי קובעת פגישות ונוסעת שעה ויותר כדי לשבת על כוס קפה עם האכזבה הבאה. בכל שעה בכל יום, עם כל אחד, כמעט.

היום, אפילו לעבור לשיחת טלפון אני לא מוכנה. יותר מידי השקעה. על לצאת מהבית להכנס לאוטו ולנסוע ממש אין מה לדבר.

ואיך תמצאי ככה מישהו אני שואלת את עצמי, ואין לי תשובה, בחיי שאני צודקת, ככה לא בונים חומה.

חברה אחת שלי לשעבר, מהרגע שהתפנתה התחילה לצאת לדייטים. שלושה-ארבעה בשבוע.

הכירה מישהו מקסים והכניסה אותו הביתה. אחרי זמן קצר התברר שהוא חולה מאניה דיפרסיה והעסק התפרק.

היא לא התייאשה והמשיכה באותו הקצב עד שמצאה מישהו נוסף, ואחריו עוד אחד, זה שעכשיו איתה. אמנם נכה, אבל טוב לה איתו.

הייתי מסתכלת עליה מהצד ותוהה מאיפה יש לה כל כך הרבה אנרגיות לפגישות האלה ומאיפה יש לה כל כך הרבה אופטימיות להאמין שזה בסוף יקרה?

היום אני חושבת שהיא פשוט היתה נואשת לקשר, כי היא לא יכולה להיות לבד.

ואני איבדתי את הצורך הזה או את הפחד הזה מהלבד. טוב לי עם עצמי.

אולי אני צריכה להאמין שזה יקרה שכזה יצטרך לקרות, או אם נ' צודקת אז כשהגמל יצא לי מהחיים.

פרלה הצדיקה שלי, התחילה בקשר עם גבר נשוי, אחר כך הוסיפה עוד אחד, נשוי גם כן, כדי למלא את הפערים בימים שהראשון לא פנוי. סחתיין יקירתי, הגיע הזמן שתבלי קצת,. רק שנשואים הם מיטה חולה אמיתית.

יפה לה, אחרי שלוש שנים של התנזרות כמעט מוחלטת.

היא מתפלאה איך זה שאני, שהייתי אלפות השרלילות, התמתנתי בזמן שהיא רק מתחילה לגלות את העולם שסיפרתי לה עליו. אין ואקום, זה המצב. מי יודע, אולי ביום מן הימים אחזור לסורי ואולי לא.

בנתיים לא בא לי.

הרבה יותר מרגש אותי לראות עוד פרק או שניים של Heroes אחר כך אחליט אם לנסוע לפרלה או לתלם. או לחזור לישון קצת.