בזמן האחרון אני מרבה לחשוב על ההבדלים בין דור ההורים שלי לבין הדור שלי.
אם אני חושבת על ההורים שלי, שלא לדבר על הסבים שלי, בגיל ארבעים הם כבר היו ממש מבוגרים. מיושבים בדעתם, בעלי עבודה קבועה, חוג חברים מסודר ומאורגן, ערבים חברתיים קבועים, מפגשי משפחה קבועים ובעלי צביון סולידי, טיולים משפחתיים בשביל הילדים ועוד ועוד
כל מה שהריח מבורגניות, שקט, שלווה ושמירה על השגרה
.
למרות שלא היה הרבה רכוש , היתה הרגשה שיש כל מה שצריך. כולם קנו דירה, רכשו כלי רכב (תיקון, כלי רכב לא היו לכולם, אבל מי שהיה צריך בהחלט קנה) נסעו הרבה בתחבורה ציבורית, נסעו בקיץ לחופש.
ומה היום
? יש לי הרגשה של מירוץ מטורף אחרי כסף, לא בשביל להתעשר, רק בשביל לשרוד.
יש לי מקצוע, אני אקדמאית, אני עובדת בעבודה קבועה , אני חוסכת לפנסיה, ועדיין אני חוששת שזה לא יספיק.
נכון לעכשיו המשכורת שאני מרויחה, שעבורה אני עובדת 8-9 שעות ביום, מספיקה בדיוק לצרכים המידיים ותו לא.
אני מאד לא חומרנית, ההוצאות שלי על בילוי ופנאי נמוכות רק מההוצאות שלי על ביגוד, קוסמטיקה ושאר דברים פחות הכרחיים.
לא נסעתי לח'ול כבר שנים
(בואו לא נחשיב את הנסיעה לסיני שהיא החופשה הכי זולה האפשרית ושמומנה באופן מוחלט על ידי הגמל), יש לי מכונית מודל 96 וגם היא אצלי רק בגלל שאחרת לא אוכל להגיע לעבודה, אין לי בית משלי, בבעלותי.
איך זה יכול להיות שאדם שעובד בעבודה קבועה, בעל מקצוע, אקדמאי, בעל ותק ונסיון לא מצליח להרויח כסף ליותר מאשר השרדות מיידית
?
איפה הבעיה האמיתית, אצלי או באופן כללי
?
היום למשל אני עובדת בשלושה מקומות עבודה, ברוב השבוע אני עובדת רק בשני מקומות עבודה.
היום למשל אני עובדת 12 שעות, וכמה שאני לא עובדת זה פשוט לא מספיק. איך אפשר לעצור את המרוץ הזה , להקל את העול הסיזיפי
?
הדרך היחידה שבה אוכל להגיע לרכוש דירה משל עצמי תהיה אם אזכה באיזו הגרלה בלוטו, טוטו , מפעל הפיס.
כנראה שאני לא היחידה שמבינה את זה כי זה הפך לחלום הישראלי.
הזוג הזה שזכה ב55 מליון שקל , אחרי המיסים כמובן, הצליחו להרגיז אותי. לא בגלל שזכו, אלא בגלל שהמשפט שהתפרסם שאמרו
– שאינם יודעים מה לעשות עם כל הכסף – נו באמת, בעולם של היום שאנשים רצים כמו מטורפים רק כדי להשאר במקום, זה חוסר רגישות מרשים ביותר להגיד כזה דבר. סוג של לעג לרש.
להבדיל מהם אני יודעת בדיוק מה לעשות עם כל שקל מהמליונים, או לפחות אהיה רגישה מספיק כדי לא להצהיר בראש חוצות אם לא אדע...
זה די מייאש לא לראות את הקצה ולא לדעת מתי , אם בכלל תבוא הקלה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
