על קצות האצבעות

אחרי שהעליתי על עצמי חמישה קילוגרם עגלגלים ומכבידים בתירוץ של הפסקת העישון, ואחרי שהגיעו מים עד נפש (ובטן מעל קו החגורה), אחרי שהטמפרטורות בחוץ צנחו בשמונה מעלות בערך, החלטתי שהגיע הזמן לחזור להליכות.

אתמול חנכתי את ההחלטה בהליכה שנועדה להיות מתונה והתחלתית , אחרי חודשים שבהם לא הזזתי את התחת החלטתי להתחיל לאט לאט, לא להפריז במאמץ.

כמו שאני מכירה את עצמי, מתינות אינה שמי השני. מנסיון העבר אני יודעת להגזים קשות במאמץ ולהעריך יותר מידי את היכולות שלי. נדמה לי שזה היה בשנה שעברה שהייתי על סף מכת חום בגלל הליכה נמרצת מידי בשעה חמה מידי, בגוף לא מספיק בכושר. לכן החלטתי הפעם להתחיל בקטנה, במסלול של עשרים דקות בסך הכל. צריך להתחיל לאט לא? קצת התווכחתי עם עצמי עד שהשתכנעתי שעשרים דקות זה לא אומר שאני פדלאה איומה, אלא רק אומר שאני אחראית ולומדת מנסיון העבר. והייתי מוכנה להתחיל ללכת.

התארגנתי לי מראש: במקום מוזיקה מילאתי את האייפוד בפודקאסטים מרתקים בענינים שונים. קצת נמאס לי מאותם שירים ששמעתי שוב ושוב בשנתיים שלוש האחרונות. חשבתי לעצמי שלא יזיק לי להחכים קצת בענינים שברומו של עולם, קצת טריויה וידע בתחומים שבהם אני לא עוסקת ביום יום. מצאו חן בעיני אלה של רן לוי "עושים היסטוריה" הורדתי אחד על תולדות ההרדמה ואחד על חומרי נפץ.

איזה כייף לצאת החוצה ולראות מה השתנה מסביב, אני אוהבת לראות את העצים וההר , את הריחות והקולות והצבעים שמשתנים מעונה לעונה. מתחילה בירידה. זה קל, אפילו נעים להרגיש את השרירים מתחילים לזוז ולהתחמם, אחר כך במישור. מוזר, הארגז הזה ששוכב פה כבר כמה שנים וכל פעם שאני עוברת ליידו אני שואלת את עצמי מה יש בו ולמה הוא מונח פה ואף פעם אני לא באמת בודקת.

 אחר כך העליה, בעליה כבר מתחיל להיות לי קצת קשה, הנשימה מאומצת יותר והדופק עולה, אבל אז מגיע לי לאף ריח של חרוב ומסיח את דעתי בחיפוש אחרי פירות על העץ (לא מצאתי, כולם היו על הרצפה) אחר כך מתחיל קטע מעניין במיוחד בפודקאסט שהורדתי (שיטות עתיקות ימים ומקובלות להרדמה - פטיש עץ בראש, או למשל הקזת דם עד עלפון , מרנין, לא?) ואני שוכחת שקשה לי ואז נגמרת העליה וההליכה נעשית כל כך קלה שאני מחליטה לחזור על המסלול כולו שוב. מסיימת את ההליכה בהתרוממות רוח והרגשה מוחשית מאד של מיקום של שריר ושריר בגוף, נהדר.