על קצות האצבעות

היום אני מתחילה את העבודה החדשה. זו כמובן עבודה נוספת ואני מתחילה אותה אחרי שעות העבודה הרגילה שלי.

באופן מפתיע ולא צפוי, מצב הרוח שלי מרומם היום במיוחד.באופן לא צפוי, כי איזו סיבה יש לי לשמוח שמהיום שבוע העבודה שלי הופך לארוך יותר בשמונה שעות, מתיש יותר ובמקום עבודה קשה הרבה יותר מהנוכחי?

בתחום העבודה שלי, בעיקר בפריפריה הקטנה, כולם מכירים את כולם ולכן אני יודעת, פחות או יותר למה אני נכנסת.

ואני יודעת שאני נכנסת למקום עבודה שיחסי העבודה בו לא פשוטים, שהלקוחות מרגישים לא מטופלים ולכן כועסים ורגישים ומתלוננים.

כבר בשבוע שעבר התחלתי לקבל טלפונים מסוג של - שמענו שאת מתחילה לעבוד בקרוב ורצינו לדעת/לבקש/להגיד/להגיע דחוף. מההנהלה פנו גם וביקשו שאתמקד בכיבוי שריפות ויש כאלה הרבה.

אז מה יש לי לחייך היום כל כך הרבה? אני מתחילה לחשוב שזו פאניקה פשוטה.

בנסיון לשמור על אופטימיות אני מזכירה לעצמי שזה תחום שאני אוהבת בעבודה שלי ושבסך הכל אעבוד בצורה עצמאית כמעט לגמרי ללא קשר כמעט לשאר הצוות. הבטחתי לעצמי חגיגית שאם אסבול שם והדברים לא יסתדרו, לא אשאר שם, אני לא חייבת, יהיו עוד מקומות ואני לא מרשה לי לסבול על מנת להביא את האקסטרה כסף הביתה.

שיהיה לי בהצלחה, הלוואי.

תלם עסוק מכדי להתקשר אלי, בדרך כלל הוא זוכר לברך בהצלחה באירועים כאלו. עכשיו זה לא בראש שלו, הוא עסוק מידי בלא לישון בלילה, בגלל שיחות טלפון ומפגשים אינסופיים עם ההיא החדשה.

כמה דביק,כמה צפוי וכמה מעצבן.