על קצות האצבעות

לאור המהומות הנוכחיות במצריים ונבואות האיוב שהן מביאות איתן, נדרשתי שוב לדרך המחשבה שמאפשרת לי לחיות נכון, והיא: לא לחשוב על זה.

על פניו זה אולי נשמע מאד אסקפיסטי ורדוד, אבל לפעמים זו הדרך היחידה לשמור על שקט נפשי ולהרחיק מקורות מתח מיותרים מהכאן והעכשיו.

בעבודה שלי, מטבע הדברים, אני פוגשת המון אנשים מודאגים שחסר להם ידע ומידע שדרושים להם לשם החלטה. כשהם נחשפים לכמות המידע העצומה ומגלים שעליהם להחליט החלטה על בסיס המידע הזה ושאף אחד אחר לא יחליט אותה עבורם הם נבהלים מאד. ההחלטה נראית להם גדולה עד בלתי אפשרית. מפחידה, מאיימת.

לאחר שאני מוודאת שיש בידהם את כל המידע הרלוונטי להחלטה, אני אומרת להם שעכשיו יש להם את הידע שעל פיו הם צריכים להחליט. שאין החלטה חד משמעית שטובה בהכרח יותר מאחרות, אלא שלכל החלטה יש יתרונות יחסיים וחסרונות יחסיים והם צריכים להחליט מה נכון להם ואיזה סוג של יתרונות הם מעדיפים ואיזה סוג של חסרונות הם מוכנים לספוג. ושהם צריכים לשים את קו הגבול שלהם בנקודה מסויימת שנכונה להם ומאותו רגע, להרפות. להחליט ולעזוב. לא לדוש ולחזור ולהתלבט, אלא לעשות איזה סוויץ' בראש, של השלמה עם הבחירה והפסקת כל דיון פנימי בעניין. ברוב המכריע של המקרים זה מאד מקל על האנשים לקבל החלטה ולהרגיש שלמים איתה.

בחיים שלי היו תקופות סוערות מאד, סערות שלא אני בחרתי ולא רציתי, אך לא יכולתי לעשות דבר על מנת לסלק את הגורמים המטרידים מחיי. האקס שלי עשה דברים שהביאו אותו ואת מעשיו לכותרות העיתונים מסיבות לא טובות למשך תקופה מסויימת ואני, למרבה הצער, חטפתי את הריקושטים למשך תקופה ארוכה מאד של כמה שנים. (למעשה עדיין חוטפת עד היום)

הדברים שקרו איימו להביא תוקפנות, אלימות, משטרה, עורכי דין ובתי משפט לחיי, בנוסף על טרור רגשי יומיומי. לא דברים שאפשר להתעלם מהם בקלות.

לאורך תקופה של כמה חודשים שקעתי לתוך מערבולת מטורפת של מעשים ותגובות נגד, תוכניות, מילים, דיונים אין סופיים, אסטרטגיות ויעוצים. הכל בשביל להתמודד עם האיום הקבוע, המטריד והמתמשך שהוא היה בחיי.

אחרי כמה חודשים הרגשתי שאני שוקעת , טובעת ומאבדת את החיות שלי. עסוקה כל הזמן בהתגוננות ובשרידה ובמאמצים להדוף את המהלומות הבלתי נגמרות, עד שיום אחד הבנתי שאי אפשר להמשיך ככה. אי אפשר לי להניח לחיי להפוך למאבק השרדות אין סופי.

פתאום נפל לי האסימון והבנתי שלכל טנגו צריך שניים ושאף אחד לא יכול להכריח אותי להשתתף בריקוד האכזרי הזה. החלטתי שאני מפסיקה לשתף פעולה עם הפרובוקציות, מפסיקה להגיב אליהן כלפי חוץ אך גם כלפי פנים. שברו את הכלים ולא משחקים ודי.

קבעתי לי את קווי הגבול שלי, כלומר עד איזה פרובוקציות אמשיך לשתוק ומאיפה אפעל וגם החלטתי מייד מה תהיה התגובה שלי (קבעתי את קו הגבול די רחוק, אבל התגובה שנבחרה היתה מאד דרמטית).

מייד בא שקט לנפשי. ההחלטה נפלה וידעתי בדיק מה אעשה ולכן גם הייתי רגועה מאד. לא היה לי כבר צורך להתעסק יומיומית עם הפרובוקציות, הן לא ענינו אותי כל זמן שלא הגיעו לקו הגבול שלי. ואתם יודעים מה? הן לא הגיעו אליו מעולם.

אולי הצד השני הרגיש שמשהו השתנה, אולי פשוט נמאס לו לשחק לבד, בלי הדרמה של התגובות שלי, אולי זה רק היה נראה לי ככה כי זה כבר לא עניין אותי ולא נתתי להתנהלות של הצד השני להשפיע עלי, בכל אופן למדתי פשוט להניח הכל בצד.

לימדתי את עצמי לנוח וליהנות ולחזור לחיות, לאסוף כוח ונשימה על מנת שאם יתעורר הצורך לפעול, לא אהיה מותשת ממאבקים.

גיליתי שלמרבה הפרדוקס אחד הדברים הקשים ביותר הוא להרפות. לכן אמרתי לעצמי כל הזמן שהחרא שיש לי בחיים הוא שלי ושאף אחד לא יקח לי אותו אם אניח אותו בצד ולא אתייחס אליו לכמה זמן. וראו זה פלא, לא משנה לכמה זמן לא חשבתי על הבעיות שלי, הן לא נעלמו! אף אחד לא ניכס אותן לעצמו ולקח אותן ממני, הן נשארו שלי ושלי בלבד! ההבדל היחיד היה שהיתה לי נשימה ארוכה יותר וכוח ויכולות כאשר נדרשתי להתייחס לבעיות.

מאז, בהתיחסות לכל בעיה אני מבררת כיצד אני יכולה לטפל בה ואיפה עובר הגבול שנמצא מחוץ לשליטתי, משלימה איתו ומניחה אותו בצד.

ולכן גם היום, כאשר מאיימים עלי בנבואות זעם מכיוון מצריים, אני עושה כל מה שאני יכולה בגבול היכולות שלי על מנת לטפל בבעיה ומרגע שמיציתי את היכולת שלי לטפל בבעיה אני פשוט מניחה אותה בצד ומפסיקה לחשוב עליה. לא רואה טלויזיה או קוראת באיטרנט יותר מידי חדשות ופרשנויות, לא מתעדכנת כל שעה. כרגע אין שום דבר שאני יכולה לעשות שישנה את המצב. אם משהו ישתנה וההערכות שתדרש תשתנה, אהיה מוכנה.

אני לא יכולה למנוע קטסטרופה או מלחמה, אבל אני יכולה לא לחיות בפחד מוות מפניה.

 והנה קשת שראיתי היום, יפיפיה. מה יותר סימן לשלום ממנה?